תצוגת האופנה של בוגרי שנקר – סיפורים אישיים של הגדרה עצמית

ביום ראשון השבוע הוזמנתי לשמחתי לתצוגת האופנה של בוגרי המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר. הדבר שהפתיע אותי יותר מכל בכניסה להאנגר 11 בתל אביב, שם התקיימה התצוגה, היתה כמות אדירה של אנרגיה גבוהה ומרגשת.

בזמן שהתמנגלתי בגפי, נעה ונדה במרחב קבלת הפנים, ראיתי מיני מופע של אופנה משובחת, מעין משחק מקדים לתצוגה אם תרצו. המחלצות שלבשו המוזמנים הצטיינו בטוב טעם, על גבול יצירות אמנות בחלקן, לצד אוברולים מסוגננים מלווים בתכשיטים מאסיביים.

תצוגת האופנה עצמה היתה שיתוף פעולה אמיתי של יצירות אמנות, מוסיקה ואופנה. אנשים מכל רחבי העולם התקבצו יחד רק כדי להיות שם באותו לילה, אבל כשכולם התישבו במקומותיהם, מחאו כפיים לצלילי המוסיקה המקפיצה, הקהל הפך למשפחה. לא הבנתי היטב את העברית המדוברת, אבל מילה אחת שמעתי שחזרה במשך הערב היתה “משפחה”, וכל אחד בקהל היה חלק ממנה.

הקולקציה של עומרי כהן, UNTITLED SELF עסקה בזהות העירומה של האדם אל מול זו הנחשפת לעולם, כפי שבאה לידי ביטוי ברשתות החברתיות. רצועות שחורות שכיסו את עיני הדוגמנים, גרמו לקהל להתמקד במערכות הלבוש  יותר מבדוגמנים עצמם. כהן יצר מראה דה קונסטרוקטיבי לאייקונים מחוייטים והעניק להם נופך זוהר.

קו נוסף שבלט בייחודו היה “החלק החסר” של שחר קורן. קולקציה מרהיבה של יצירות פשוטות להפליא, אך מתוחכמות. נקיון ועדינות שנשזרו מקו המחשוף ועד קצות הנעליים, הוסיפו כח ועומק למראה שניבט מהמסלול.

הקולקציה שבלטה בעיני, היתה ” Let me eat the cake” של רותם לויטן. הקולקציה שמה דגש על הבעיה המדוברת – היעדר הייצוג של מבני גוף שונים בתעשיית האופנה. לא זו בלבד שדוגמניות הפלאס סייז נראו קרובות יותר למציאות, אלא שגם האופן שבו הדוגמניות נשאו את עצמן בבטחון לאורך המסלול, גרם לצופים לשבת זקוף ודרוך יותר. השיר “Boss Ass Bitch”   של PTAF הלם להפליא את המראה והקפיץ את הקהל והאנרגיה באולם. הקולקציה הציגה בגדים ייחודיים כשהפרט הבולט בהם היה מחוך מאוייר בהומור ובחן.

אחד מהנאומים בסיום הקולקציה היטיב לתאר את עבודות הסטודנטים במשפט תמציתי: “עתה, איני רואה עוד בגדים כפריטי לבוש כמו מכנסיים, חולצות או שמלות, אלא כסיפורים המתארים את מי שאנחנו”.

גם אני חשתי שהתצוגה של הסטודנטים בוגרי שנקר היתה מפגן מרשים של יצירה שבה כל אחד מהמעצבים הציג בפני את הנרטיב שלו.