בתחילת יולי קיימו מוסדות ההשכלה האופנתיים את תצוגות הבוגרים שלהם, ובעוד כמה חודשים יצטרפו למעגל הדואגים למלבושינו ואמירותינו הסגנוניות כמה שמות חדשים. בין הקולקציות שהעמידו אחרי עמל קדחתני נמצאים פריטים שקוראים תיגר על ערכי האסתטיקה, על הקונצנזוס העיצובי, על המוכר. בקהל נשמעות קריאות התפעלות. בבית, המוני טוקבקיסטים מקלידים במרץ “מה זה הכיעור הזה? מי יילבש את זה?”.

יעל רוזנולד יניב תוהה, מי צודק?

לא קל להיות מעצב אופנה בימינו. מצד אחד, “בתוך עמך אתה חי” וההשפעות של הלך הרוחות הפוליטיות-חברתיות מחלחלות לך לתוך היצירה וגורמות לך ליצור פרשנויות משלך למדים, מערב פרוע והשראות סובייטיות-קומוניסטיות כקונטרה אירונית לכל מה שמשתולל סביב.
מצד שני, “אדם בתוך עצמו הוא גר“, והלוואי שה”עצמו” הזה יהיה רגוע, שליו ובעיקר – רחוק מכל מה שקורה כאן. נטוע בעשור אחר של “עשו אהבה ולא מלחמה”, למשל.

כמו כן, מעצבי אופנה נקרעים בין שתי טרוניות מצד קהל המתבוננים ביצירותיהם – “אה, אין חדש תחת השמש. הכל כבר נעשה” אל מול “מי, לעזאזל, אמור ללבוש את זה???“

שוחרות שלום שכמונו, אנחנו כאן כדי לפשר, כדי למצוא את גשר הזהב, צר מאד ככל שיהיה, בין בגדים לבין אופנה.

לכולנו ברור מהם בגדים. הם מוצר. אנחנו לובשות אותם. הם מכילים אותנו. הם יוצרים שכבה שמפרידה אותנו מהעולם. והם גם אחלה בעניין של לשמור עלינו ממזג אוויר כזה או אחר. קונקרטים כאלה.
אופנה, לעומת זאת, הו… כאן כבר אנחנו נכנסות לעניין של תרבויות והשפעות חברתיות. משהו יותר אבסטרקטי שכזה.

בשנות ה-60 של המאה ה-20, חקר הפילוסוף הצרפתי רולנד בארת את השפה בה עשו שימוש מגזיני האופנה בצרפת של אותה תקופה. התוצאה הייתה אנליזה רחבת-היקף, ראשונה מסוגה, של מערכת המסרים העל-מילוליים והמילוליים בעולם האופנה. עד לימינו אנו, “קוד הלבוש האופנתי” כפי שהוצג ע”י בארת, הופך את ה”מציאות”, הבגד או היצירה שאותה אנו רואים, ל”נרטיב” – חלק מסיפור רחב יותר.

בהמשך לבארת, ניתן להבין כי אופנה היא אמצעי ביטוי חברתי, המבוסס על דינמיקות של “קבלה” ו”דחיה”, תוך יצירת קבוצות חברתיות דינמיות.

שלהי ימי הביניים באירופה התאפיינו בצמיחתו של קפיטליזם מסחרי. זה בתורו הוביל להאצת התחלופה של סגנונות אופנתיים. אפשר להשתייך לקבוצה החברתית-האופנתית הנכונה ברגע אחד, ידעו כל בני האצולה בצרפת של סוף המאה ה-18, ובמשנהו – לקבל מסלול מקוצר לגיליוטינה, בעטיו של אאוטפיט.
“אופנה להמונים”, זעקו הפרולטריון “ויוה לה רבולוסיון!”
ככה זה באופנה, אומרת היידי – “in fashion, one day you’re “IN”, and the other, you’re “OUT” – בפרצוף קפוא.
“אז מה”, לבטח תשאלו “אופנה היא רק מתן מענה למה שההמונים רוצים לקבל? קפיטליזם במיטבו? לא אמרת שזו אמנות??”

אם קודם לכן היה ברור שיש “מודו” (Le Mode), מהמילה הלטינית Modus, שקשורה לאופן בו אנו תופסות צורה; ויש “מודה” La Moda, שקשורה עם תלבושות ובגדים וטעם שמשתנה מתי שבא לו, משמע – מוגבל בזמן; הבלבול בין השתיים בעידן הפוסט-מודרניסטי, הוא שמוביל את המתלבשת בת-זמננו לחשוב שאופנה צריכה להשתנות כל שנה. היא לא.

בואו נדבר רגע על הקולקציה של המעצבת ריי קוואקובו (קום דה גרסון) לשנת 1997 “Body Meets Dress Meets Body” (המכונה גם “קוואזימודו“). קוואקובו יצרה קולקציה בה כל פריט לבוש זכה לתוספת של נפח באיזורים לא שגרתיים, דוגמת הגב, הבטן, הכתפיים. התוצאה שהתקבלה הייתה כל כך לא “אופנתית” וכל כך קוראת תיגר על מוסכמות חברתיות-עיצוביות, שהיא נצרבה בתודעה האנושית לנצח.
על הקולקציה שלה אמרה קוואקובו “אופנה זה כלי שיש לכל אדם להביע באמצעותו את אישיותו ואת האינדיבידואליות שלו“.

אופנה היא כלי להבעה של האינדיבידואל, להגדרה של זהות, להעברת מסרים, ומכאן, אך טבעי שהיא תהפוך, במקרים בהם תבחר בכך המעצבת, גם לצורה של אמנות.
בשנת 2011 השיק מוזיאון המטרופוליטן הניו-יורקי תערוכה לזכרו של אלכסנדר מקווין המנוח. הצפי של המארגנים נע סביב ה-300,000 מבקרים. את התערוכה פקדו כ-660,000 מהם. לסתות נפלו והתערוכה מוגדרת עד לימים אלה כאחת מהפופולאריות ביותר שהוצגו במטרופוליטן (יחד עם תערוכות בהן הוצגו המונה ליזה וכמה יצירות של פיקאסו).
המוזיאון הניו-יורקי לא ניצב שם לבדו. בכל העולם, ולאורך ההיסטוריה (כבר ב-1944) מוזיאונים מובילים מוציאים את האופנה ממסלולי התצוגות, והישר אל מאחורי זגוגיות התצוגה של הגלריות.

“אם יש אופנה אחרת, הביאוה לכאן” היה לבטח כותבת יונה וולך אם הייתה כותבת את שירה בעבורנו. “אופנה”, כפי שהוגדרה עד לימינו אנו, כללה בעיקר את שלטון מעצבי העלית מעדת Haute couture, או התכוונה לזליגה מתצוגות האופנה הלבישה (Prêt-à-Porter) אל קולבי רשתות האופנה המהירה במחיר SALE חסר תקדים ואפיל. ומה עם כל השאר? למשל, מדים? לבוש פולקלוריסטי? האם גם להם יש מקום בהיסטוריה של האופנה? ומה עם הלובשת, האם לה יש את היכולת להפוך את בגדיה לאמנות, או שזו נחלת חזונו של המעצב בלבד?

אחת מהמגמות המבורכות של עידן ה”אני” שמאפיין את ההווה שלנו, הוא מציאתן של הגדרות חדשות – האינדיבידואל הופך לבעל הכוח והקבוצות הופכות דינמיות ומרובות מתמיד. בתוך כל אלה, אולי תמצא גם הגדרה חדשה, רב מערכתית גם לאופנה.

“כאשר אופנה היא בגדים, ניתן לוותר עליה. אך כאשר אופנה היא אמצעי להבנת היום-יום שלנו, היא חיונית” (יוז’י ימאמוטו)