רשתות האופנה הגדולות עובדות בימים אלו על קולקצית הקיץ הבא. מותגים בינוניים מסיימים את השיוף האחרון של קולקצית החורף המתקרב. מעצבים עצמאיים מנסים להעמיד את הפריטים הראשונים של הסתיו, בעודם נאבקים לסיים את ייצור קולקצית הקיץ הנוכחי. אז מי יותר מעודכן? והאם עונה היא עדיין הגדרה רלוואנטית?

האופנה המהירה הביאה איתה הרבה חוליים ומעט ברכות. בין היתר היא שרטטה מחדש את סדר עונות השנה. שתי קולקציות ברורות בשנה של קיץ וחורף, התפתחו לארבע קולקציות של אביב קיץ סתיו וחורף, שהפכו לשש קולקציות כי עונת החופשים הפכה לארוע אופנתי מלווה בקולקצית RESORT וארועי סוף השנה מחייבים לחגוג גלאם.

4 העונות הפכו ל 6 ואחר כך ל 12 ובפועל מדובר בכ 50 אפיזודות אופנה שמוצעות מדי יום ושבוע למכירה, ומיד דוחקות את הפריטים הקודמים לקרן זוית או לדף האחורי באתר. החנויות, גדולות ככל שלא יהיו עדיין מתגמדות לנוכח השפע המתפרץ הזה שיצא לדרך ממפעלות הייצור במזרח חודשים רבים לפני כן. האסטרטגיה של “כל יום משהו חדש” מציגה לכאורה גמישות עסקית וירטואוזית שאורבת לצווי האופנה העדכניים ביותר על מנת להביא אותם מיד לארונה של הצרכנית הדרוכה. בפועל, 90% מהפריטים החדשים הללו נולדו בטרם נודע אם כתום הוא השחור החדש (הוא לא), או משבצות הן הטרנד הלוהט.

ומשצר המקום מלהכיל, לא נותר אלא לקיים מצוות “ישן מפני חדש תוציאו”. במקורות, הביטוי מסמל ברכה לשפע כלכלי: זאת אומרת – יבולי השנה החולפת יהיו כה רבים עד שיישאר מהם גם לשנה הבאה כשיגיע היבול החדש. הברכה לחקלאים הפכה לקללה עבור האופנאים.

עודפי הסחורה שמייתר הענף תפחו בשנים האחרונות והביאו אותו למקום השני והמכובד בזיהום סביבתי. אם פעם דיברו על 10% מלאי שנגרס ונטמן באדמה, הרי שהיום מדברים על 20%  ויותר. סימוכין לכמות המלאי המיותר, לא תמצאו בדוחות של אף חברה. זה מדד שלא מביא כבוד גדול, ולכן הוא סוד שמור.

ככל שהעודפים גדלים, גדל הצורך להוציא ישן מפני חדש בכל מחיר. המנגנון המתעתע שמסייע לכך הוא כמובן ההנחות, המבצעים, 3-ב -10-רק-קחו-את-זה-ממני, ושאר פיתויים שמאירים את החסכון לכאורה ומסתירים תעלולי צרכנות זולים ונזקים קשים לסביבה ולפועלת הייצור.

50 עונות של סיילים שמשאירות את ההוצאה על ביגוד קבועה אבל משפיעות לרעה על הסביבה, על הרגלי הצריכה ועל התעסוקה המקומית.
סטיבן הוקינג כבר המליץ השבוע שנעזוב את כדור הארץ כי תוך 200 עד 500 שנה לא ישאר ממנו כלום. לא שווה לשפר את המצב במעשינו הקטנים ומעותינו הספורות?