מלאניה טראמפ עושה אנני הול במפגש עם ראש ממשלת קנדה וזוגתו, וכל העולם משתגע. מה יש בה, בחליפת פסי הסיכה, שמעניק לה כזו השפעה על העולם? יעל רוזנולד יניב מעבירה פס דק בין אל קפונה, קלארק גייבל ומדונה.

“אישה חכמה אחת אמרה ‘הו, לעזאזל עם כל זה, והיא חיה באושר ועושר עד עצם היום הזה” (מקור לא ידוע)
פתגם הפינטרסט המפורסם מוקדש אחר כבוד למלאניה טראמפ.
הו כן, האישה שיצרה סביב שתיקתה העגמומית תיאוריות קונספירציה למכביר וקמפיין #FREEMELANIA משגשג, החליטה שדי לה להיות יפה ודמומה, והיא מתחילה לצעוק לעולם מסרים בשפה אותה היא דוברת ברמת שפת אם – האופנה.
יועצת התקשורת של הגברת הראשונה סיפרה לערוץ החדשות CNN, בציטוט שניתן בתחילת נובמבר השנה, כי “גברת טראמפ רוצה להתחשב ולגלות כבוד…היא יודעת שהיא מייצגת את ארה”ב ומנסה לוודא שהיא בהלימה בכל מה שהיא עושה“. כמה ימים לאחר מכן, מלניה כנראה סגרה מדידות עם בית שאנל המאד-מאד צרפתי על מדידות לקראת הכריסמס המאד-מאד אמריקאי פטריוטי.
אם מישל אובמה קידמה אג’נדה חברתית-כלכלית-ביגודית, הרי שמלאניה טראמפ מקדמת בינתיים את יכולתה להגיע לשורה הראשונה בכל התצוגות הנחשבות.
כמה ימים לפני אותה תגובת היועצת למהדורת החדשות, התייצבה מלאניה למלא את אחת מחובותיה המדיניות שבשגרה, קבלת פנים לאחד ממנהיגי העולם החופשי האחרים.
“אחד מ…”? לא ולא. מלאניה ובן זוגה השנוי במחלוקת התייצבו לקדם את פניו של ג’סטין טרודו, ראש ממשלת קנדה, פמיניסט וחובב מלחמת הכוכבים.
אשת ראש הממשלה הקנדי התלוותה אליו, כנהוג, וכולם התייצבו בראש גרם המדרגות כדי לדגמן פוטו-אופ מסורתי. עד כאן, עוד יום.
אלא שמלאניה בחרה לבצע את המטלה כשהיא עוטה חליפת פסי סיכה אפורה, חולצת צווארון לבנה מכופתרת עד תום ועניבה שחורה פתוחה.
ולמה הבאזזז? כי מלאניה ידעה מה מצופה ממנה, העיפה מבט בשמלה הקוקטית שאולי הייתה פרוסה לה על המיטה, או בחליפה הנשית המחויטת, נופפה לעברם שיער מדוגם ובחרה להצהיר “אני לובשת מכנסיים בבית הזה”.
היא לא הראשונה שעושה שימוש בחליפת פסי סיכה על מנת להצהיר איזה מסר של נשיות חזקה.

המקור לדוגמת פסי הסיכה, כמו גם אוכלוסיית היעד הראשונית, מעט עלומים.
יש כאלה המדברים על ספורטאים בכלל, וחותרי סירות בריטים בפרט, בשלהי המאה ה-19, כחוד החנית של הסיכה. אחרים מפנים אצבעות אל הבנקים של הממלכה המאוחדת, שהכתיבו קוד לבוש יומיומי מובחן לעובדיהם במהלך שנות ה-20 של המאה הקודמת, והגדילו עשות ביצירת דוגמאות פסי סיכה שונות שיבדילו בין עובדי “להיות ראשון זה מחייב” לבין, למשל, אלו השייכים ל”מתאימים לך יותר”.

בינתיים, גם שאר גברי העולם המערבי מחפשים אפשרות לבוש נינוחה במצבים בהם לא נדרש טוקסידו חנוט.
במהלך שנות ה-20, ועד לשנות ה-40, פסי הסיכה הופכים למדים הלא רשמיים של אלה החיים על הקצה. גנגסטרים, דוגמת אל קפונה, ומוזיקאים, ביניהם דיזי גילספי, מאמצים את חליפות פסי הסיכה ומעניקים להם מעמד של “הפריט האופנתי החם למתלבש החכם”.
בשלהי שנות ה-30, קארי גרנט וקלארק גייבל מתייצבים על המסך הגדול בחליפות פסי סיכה משלהם, הופכים אותן למיינסטרים מבוקש ופופולארי.

ומה עם המלתחה הנשית?
לא פשוט היה להכניס את המכנסיים כבחירה אפשרית (והס מלהזכיר, חוקית) לנשות העולם המערבי.
חליפות פסי הסיכה נאלצו להמתין עד שאיב סן לורן מצא מוזה או שתיים.
שנה לאחר שהוציא את קולקציית “לה סמוקינג” האייקונית (1966), שהעניקה לעולם את הטוקסידו הנשי, הציג המעצב את חליפת פסי סיכה חובקת קימורים.

בערך באותה התקופה, מצטלמת גם טוויגי להפקה במגזין Vogue שכולה מחווה לדנדי המטורזן ולחליפותיו הגזורות היטב.
החליפות היוו הצהרה פוליטית-חברתית, יותר מאשר הצהרה אופנתית. “אם גברים יכולים ללבוש את זה, אז ברור שגם אני” זעקו הפמיניסטיות.

ככל שנשים פרצו תקרות זכוכית, ואיישו יותר תפקידי מפתח במקומות העבודה, הפכה חליפת הפסים הגברית, וריאציה על “חליפת הכוח“, לנפוצות, ועשו הכל כדי לטשטש מגדר בגזרות מרוחקות ובכריות כתפיים אימתניות.

ואז הגיעה מדונה. ובמסע הופעות אחד בשנת 1990, בהינף זרועות חושפני בחליפת פסי סיכה שעיצב עבורה ז’אן פול גוטייה, חיברה נשיות רכה, חזקה ומינית לכדי ישות אחת.
ושמה פסי סיכה על כל העולם מאז ועד ימינו אנו.