רגע לפני ה-1 לספטמבר, יעל רוזנולד יניב מזכירה שגם המורה היא בן-אדם, גם אם היא דמות הוליוודית שעושה שימוש בסגנון אישי כאמצעי להעברת מסרים.

“מה חבל שבדפדפת
אין סופים לסיפורים,
דוור הביא מכתב לרמה
ומה הלאה? אין אומרים”.

(תרצה אתר/ אמא הולכת לכתה א’)

המורה שרה הייתה המפגש הראשון שלי עם מערכת החינוך.
כשהיה תורה למלא את תפקיד המורה משגיחה בחצר, בחרתי לוותר על משחקים עם שאר ילדי הכיתה, ולהצטרף אליה. היא הייתה סוחבת איתה את כוס התה השקופה שנגזרה מקלישאת חדר המורים, ואת הסיגריה הארוכה שיכולה הייתה לעשן ב-10 דקות ההפסקה (ששש. עישון פאסיבי לא היה קיים אז). ככה היינו צועדות לאט, כשאני מעדכנת אותה בכל ה”ברומו של עולמי” והיא – בקול צרוב מהארוכה דלעיל – מפטירה מידי פעם איזה משפט מרגיע. לימים התברר לי שבזמן שאני ליהגתי את עצמי לדעת בקוקיות, היא שתקה תוך אובדן שיער ואיום קיומי ממשי.

 מאחורי כל מורה אייקונית מסתתר סיפור. כזה שמתחיל כשהיא מקפלת את “יש לי עיניים בגב” ושוטפת את הכפית של ה”ויסוצקי”. הוא לא תמיד טראגי. אבל הוא תמיד מעורר השראה.
גם הוליווד יודעת את זה.

כשאנה לאונאוונס ירדה מהאוניה שהובילה אותה כל הדרך מהעולם המערבי לסיאם, ב-1862, כדי לשמש כמורה לאנגלית ואומנת ל-39 נשותיו ו-82 ילדיו של מונגקוט מלך סיאם, היא לא שיערה שהיא עומדת לזכות בתהילת נצח בגילומה של דברה קר. לאונאוונס, אלמנה בקשיים כלכליים, קיבלה הצעה שאי אפשר לסרב לה, ולאחר ששלחה (לבטח, בלב כבד) את ביתה לפנימיה באנגליה, סחבה את בנה הצעיר לואיס על פני חצי עולם, והתפנתה לחינוך המערבי-המדעי אותו דרש המלך להעניק למשפחתו.
כמה שנים מאוחר יותר, כשלקחה לה חופשה “לרענון” ודיון מחודש בתנאי העסקתה, חוסר מזל שכזה, המלך מונגקוט נפטר. בנו, יורש העצר, לא חידש את החוזה.
הספר שכתבה על חייה בארמון, וראה אור ב-1869, הפך להצלחה מיידית, ולמוקד מחלוקת מיידי באותה מידה. לאונאוונס הפמיניסטית, הציגה בו נקודת מבט ביקורתית ונוקבת על הארמון, והתייחסה במיוחד למצבן של נשות סיאם. בסיאם אהבו פחות. מאידך, לאנה לאונאוונס הייתה כבר קריירת כתיבה פלוס הרצאות חדשה ורווחית, ככה שזה פחות עניין אותה.

בשנת 1956 עובד הסיפור לסרט המצליח, בכיכובם של דברה קר כאנה לאונאוונס, ויול ברינר בתפקיד מונגקוט, מלך סיאם. בזמן שכל הקאסט כמעט הסתובב לו יחף, בשרוואלים נינוחים ופלגי גוף עליונים חשופים בדרגה כזו או אחרת, הסתובבה (ורקדה) דברה קר בשמלות קרינולינה עצומות ששקלו בין 15 ל-20 ק”ג.
עבודתה של מעצבת התלבושות, אירן שרף, זכתה באוסקר ראוי ביותר על הנדבך שהביאה לסרט “המלך ואני” (ובינינו, גם על עצת הזהב שנתנה ליול ברינר, לגלח את ראשו לצורך התפקיד). אנה יורדת מהאוניה כשהיא חנוטה היטב בשמלה תכלכלה, כולה רמז הוליוודי מתרים לעצמאות מחשבתית ופריצת דרך. חצר המלך מלאה בבדי משי עזי צבע, רקומים בחוטי זהב ואבני חן. ככל שהעלילה מתקדמת, אנה אמנם נותרת בצבעי הפסטל המובחנים שלה, אבל קו הכתפיים ואיזור החזה נחשפים בתלבושת המפורסמת ביותר מהסרט, שלא נוכל להתעלם מהאקסטרה גוון במערכת היחסים בין אנה לבין המלך, זה שלא מדובר ו/או ממומש לכל אורכה של העלילה.

כמה שנים קדימה, בתחילת שנות ה-60, מגיעה הילארי רודהאם קלינטון לקולג’ וולסלי. ההשפעה על עיצוב אישיותה, כפי שהציגה בראיונות שהעניקה למגזינים שונים, היוו השראה לצמד התסריטאים לורנס קונר ומארק רוזנטל. השניים פשוט שאלו את עצמם, איך נראתה חוויית הקולג’ בעיניהן של נשים שלמדו בו עשור קודם לכן. ככה נולד הסרט “חיוך של מונה ליזה“.

הסרט נפתח בשנת 1953, עם הגיעה של קתרין ווטסון, בגילומה של ג’וליה רוברטס, לקולג’ וולסלי במטרה ללמד את “טובות בנותינו” פרק בהלכות ההיסטוריה של האמנות, עם מנה גדושה של פמיניזם סותר שנות-50 בצד.
ואין כמו רמיזות לאג’נדה הפמיניסטית באמצעות בחירה בסטייל שמתכתב עם “מועדון הגרבונים הכחולים“, כינוי למועדון נשי פמיניסטי של שלהי המאה ה-18, שחרט על דגלו התעסקות עם מה שחשוב – טיפוח האינטלקט הנשי בעולם שדוגל בעיקר בפעילויות נשיות ענוגות יותר. הכינוי ניתן בהתחלה כבדיחה פנימית של המועדון, ואחר כך ככינוי גנאי, מכיוון שחברות (וחברי) המועדון לא שעו לקוד הלבוש הנהוג בארוחות ערב אלגנטיות, ובמקום להגיע בגרבוני המשי השחורים והטרנדיים, הגיעו עם גרבוני צמר כחולים פשוטים. זוטות, תכל’ס.

ככה, בעוד נערות הקולג’-בהווה-רעיות-ועקרות-בית-לעתיד טופפות להן בחצאיות עפרון מצמר, חליפות טוויד ושרשראות פנינים, דמותה של ג’וליה רוברטס מרשה לעצמה להסתובב בקרדיגן גדול, במוקסינים חומים ובמעילי צמר גבריים. השינוי מתחיל בבגדך.

ולפעמים השינוי מתחיל במעיל עור אחד.
כשלו-אן ג’ונסון, מורה בהווה וחיילת מארינס בעבר, מגולמת ע”י מישל פייפר בסרט “סיכון מחושב” (1995), לא מצליחה להגיע לליבם של התלמידים –  לליבם? אפילו את סף ה”תשתקו כדי שאגיד משהו חכם” היא לא עוברת – היא חוזרת ביום המחרת חמושה בג’קט עור איכותי ובכמה תנועות קראטה תואמות. זה מגניב, אבל זה לא מצוין. אז היא עוברת לניתוח ספרות בשפת רחוב, לשימוש בשירים של בוב דילן ולזריקת שוקולדים לעברם של תלמידים קואופרטיבים. כמו כן, היא מעניקה להם את ציון סוף השנה כבר בהתחלה ומבקשת מהם לשמור עליו, שרק לא יירד.
כשנשאלה לו-אן ג’ונסון האמיתית (כן-כן) על הסרט, היא אמרה שההתבססות על הסיפור שלה הייתה די קלושה. היא לא חילקה שוקולדים, גם דילן נותר בחוץ. היא חיילת מארינס לשעבר שהפכה למורה אייקונית גם לפני מישל פייפר.
באתר האינטרנט שלה היא מספרת, “היה לי רק כלל אחד ‘תנו כבוד לעצמכם ולאנשים האחרים שבחדר הזה’….המפיקים לא האמינו שזה כזה פשוט – שאם נתייחס לילדים בכבוד אמיתי, גם אם הם לא יאהבו אותנו בהתחלה, הם ילמדו לכבד אותנו“.

חדש בחנותלחנות

2 תגובות על “לו רק היית קצת יותר חברה שלי // סטייל של מורות אייקוניות

התגובות סגורות.

?Are you on the list

קבלי ₪25 במתנה

ומשלוח חינם

למימוש ברכישתך הראשונה!

לאחר קבלת כתובת הדוא”ל שלך נשלח לך את הקופון. ההטבה למשתמשות חדשות ולא כוללת מוצרים בהזמנה מוקדמת. הקופון נשלח מיידית אך לעיתים מופיע בתיבת המייל לאחר כמה דק’. המידע שלך ישאר חסוי ולא נשתף אותו עם צד שלישי.

דילוג לתוכן