מחקרים הראו כי אנשים שלובשים פשתן, מזיעים פי 1.5 פחות מאלו שבוחרים בכותנה, ופי 2 פחות מאלו שהתעקשו על ויסקוזה. רגע לפני “עליה ניכרת בטמפרטורות” יעל רוזנולד יניב יוצאת למסע בעקבות הבד העתיק ביותר בעולם.

פיסת הפשתן העתיקה ביותר שהשתמרה חוגגת 34,000 אביבים, פלוס מינוס. נשאלת השאלה, מה העניק לפשתן את הפופולריות העל-זמנית העצומה הזו?

עד לפיתוח החקלאות, שאפשר שליטה ביבולים לצרכי האדם, הגרדרובה האנושית כללה בעיקר כיסויי גוף עשוים ממה שהרגו באותו שבוע. מכיוון שעיבוד פרוות באמצעים פרימיטיביים הותיר את הפרוות פצצות זמן מתקתקות של זיהומים וחיידקים, המעבר לסיבים צמחיים טבעיים ליצירת בדים, היווה פוטנציאל אנחת רווחה של ממש.

ההבנה שמדובר בחומר טבעי, דוחה חרקים, עמיד במיוחד, נשאר קריר ואוורירי וסופח לחות, הפכה אותו למבוקש ביותר בעולם העתיק שהתקיים באזורנו.
הפשתן, בתורו, לא עשה את חייהם של המבקשים ללבוש אותו קלים. מכיוון שסיב הפשתן אינו אלסטי (ככה זה עם סיב צמחי. מה שרואים זה מה שמקבלים), מלאכת האריגה שלו לוותה לעתים קרובות בשבירה. בנוסף, גידול פשתן באופן מבוקר, דורש המון פוצי-מוצי והשגחה צמודה מאד כדי להצליח. המחיר היה בהתאם.

“במה משמחם? …תני רב יוסף: בבבל בבגדי צבעונין, בארץ ישראל בבגדי פשתן מגוהצין” (ברייתא פסחים, ק”ט ע”א)

כבר בגמרא היה ברור שבגדים הם עניין משמח. בגדים בהירים מתאימים פרפקט למזג אוויר ים תיכוני מצוי ושהאישיו הכי מרכזי עם בד הפשתן הוא הגיהוץ שלו, מלאכה שנעשית היטב – כך מסתבר – רק ע”י כוח העבודה המקומי.

ואכן, כמות לא מבוטלת של איזכורי פשתן מופיעה במקרא – הצמח מוזכר כאחד כזה שספג פגיעה ישירה במהלך מכת הברד במצריים; ערימות של צמח הפשתה, מקור סיבי הפשתן, התייבשו על גג ביתה של רחב, מוכרת-מזון-או-משהו-אחר. יש כאלה שטוענים שבכל פעם שמוזכרת המילה “בד”, בעצם התכוונו לפשתן ולא לכל מיני בדי כותנה, אריגי צמר או זבלה אחרים.

מרגע שלמדו להפיק את סיבי הצמח, ולאחר מכן – לארוג אותם לבדים, הפשתן הפך להיות ידידו הטקסטילי הטוב של האדם. כל עמי העולם העתיק עשו בכל נגזרותיו, הדקות והעבות, שימוש רב – המצרים, למשל, השתמשו בפשתן למפרשים ולתכריכי המומיות, כמו גם לטוניקות מעודנות ואווריריות שנלבשו ע”י כהנים בלבד. בין אנשי הצוות בארמון היה גם האחראי על ההלבנה, משרה שנחשבה מכובדת מאד, וחבל שלא נשתמרה עד לימינו אנו.

בתקופה הרומית, נהגו ללבוש מלבושי פשתן, ומעליהם לזרוק איזו עליונית צמר מחממת. הרומאים היו גם הראשונים שניסו לצבוע פשתן. אלכסנדר הגדול אף ערך את תחרות “צבען הפשתן הגדול הבא” בין מפקדי צבאו, כשהם צובעים את מפרשי הספינות, ומבקשים מאנשים על גדות הנהרות לשפוט ביניהם.

 

העובדה שהבד היה נעים כל כך למגע על הגוף (טוב, לא מהתחלה, אחרי כמה לבישות), הפכה את טוניקות הפשתן למועדפות גם באזורים בהם מזג האוויר היה פחות שמשי.

סוחרים פניקים הם שהביאו את הפשתן גם לאירופה בשנת 900 לפנה”ס בערך.

עד למאה ה-16, הבד היה שמור לאליטה האמידה בלבד, בתהליך יצור מורכב למדיי. אבל אז הבינו איך אפשר לגדל אותו במסות והמציאו את גלגל הטוויה, והכל הפך להרבה יותר קל ונגיש.

הנגישות הזו בדיוק היא שדחקה את הפשתן מתהילתו, ומטוניקות אווריריות לכהנים ומפרשים לגנרלים, הוא הפך להיות בד הבגדים התחתונים, מגבות המטבח, הסדינים והסינרים.

למרות שמחקרים הוכיחו כי אנשים שישנים על מצעי פשתן, שנתם איכותית וערבה יותר, הרי שלקח לאנשים פרק זמן לא מבוטל כדי להבין – העור דורש פשתן.

בשנות ה-70 שב הפשתן שוב למעמדו הרם, והשימוש בפשתן ליצור אופנה קפץ מ-5% מסך שימושי הפשתן, ל-70%. אל מול הפוליאסטר המחניק והבדים הסינטטיים עשור קודם לכן, חיפשו ילדי הפרחים גם אפשרות טבעית ונעימה יותר, שגם מתחברת לעשיית טוב ואהבה על פני כדור הארץ (הפשתן הוא כזה שמתפרק לחלוטין בעצמו, בלי צורך בתהליכי פירוק למיניהם).

מימין לשמאל: Y/PROJECT, מארה הופמן, ג’יי וו אנדרסון

גם באביב-קיץ 2018, על מסלולי התצוגות חשפו מעצבי על, דוגמת מארה הופמן, Y/Project וג’יי וו אנדרסון, כי גם מבחינתם, הפשתן הזה כאן לנצח. וכך גם מבחינתנו ב Co.Co