“- אני מבין אותך. – אני לא רוצה להיות מובנת.”
(ז’יל וג’ים, 1962)

כזה היה “הגל החדש” בקולנוע הצרפתי, שהחל את הופעתו המודעת היטב בתחילת שנות ה-60. לא מובן, מתוסבך עם עצמו, מנתח תוך כדי תנועה, ועדיין – מלא שיק ונונשלאנס שנמצאים בבסיס מה שאנחנו מכירות כ”זה כל כך צרפתי” עד לימינו אנו. השחקנית ז’אן מורו נפטרה לפני מספר ימים, והותירה אחריה פיסות סטייל של קולנוע צרפתי. יעל רוזנולד יניב נפרדת.

בשביל שיהיה “גל חדש”, צריך היה להיות גם “גל ישן”. מה היה לפני כן?

צרפתים יגידו, במבט מתנשא, כי הם אלה שהביאו לעולם את הקולנוע. סרט קצר בשם “היציאה ממפעלי לומייר“, שצולם והוסרט אחר כך ע”י האחים לומייר בשנת 1895, היה הדוקו הראשון שהעולם ראה. כוכבת הקולנוע הראשונה, אגב, הייתה בתו התינוקת של אוגוסט לומייר, בשובר הקופות המטלטל “סעודת התינוקת“.

שנה אחר כך, אולי באיזו ארוחת חג משפחתית, הסכימו ביניהם האחים שכסף הם לא יראו מכל הסיפור הזה של הסרטים, ומכרו את הזכויות על הסינמטוגרף, מצלמת הקולנוע, לז’ורז’ מלייס, שבמקום לצלם התרחשויות שפשוט קורות, החליט שהוא יהיה זה שיחליט מה יקרה ומה יצולם. תסריטים נכתבו, סצינות בוימו, סטים אורגנו, פעלולים פועללו, והקולנוע המוכר לנו החל את דרכו בסרט המדע הבדיוני הראשון “מסע לירח” (1902).

הצרפתים מחפשים את דרכם הקולנועית, ומצמיחים את תנועת ה”אימפרסיוניזם הקולנועי” (שנות ה-20 של המאה הקודמת), בה משולבים רמזים עלילתיים באמצעות צילום רב-משמעות; ולאחריה את תנועת ה”ריאליזם הפואטי” (שנות ה-30 של המאה הקודמת), שהציגה נקודת מבט עלק-מציאותית, מבוימת היטב, של העולם בכלל, ושל שולי החברה, בפרט. כוכבי הסרטים ה”מציאותיים פיוטיים” הגיעו ממעמד פועלים קשה יום, או לאחר שביצעו פשע כזה או אחר. עלילת הסרט העניקה להם הזדמנות אחרונה נוספת למשהו טוב, לאיזו אהבה, ואז – הסיום הגדול והבלתי נמנע, הם מתאכזבים, מתפכחים, ובמרבית המקרים – מתים. הולך טוב עם פופקורן, הא?

כששולי החברה הפכו רחבים יותר ויותר, בימים שלאחר מלחמת העולם השניה, הקולנוע הפך למפלט, הן עבור הצופים והן עבור היוצרים. בשנת 1950, הבמאי ז’אן קוקטו מאפשר לצופיו לעבור איתו דרך המראה, באופן שלימים ישמש השראה גם לשובר קופות אחר, “המטריקס”. האוונגרד הקולנועי שולטטטט!!!1

“האם אתה יוצר משהו, או רק מבקר אחרים?” (סטיב ג’ובס)
מבקרי הקולנוע של שלהי שנות ה-50 עלו על גדותיהם בביקורת על ההיצע של המסך הגדול בתקופתם. הם האמינו שכל ההפקה הזו, עם הפעלולים והאוונגרד, הם רק קשקושי רקע אל מול עבודת הקודש היחודית, הניצבת כמגדלור בעלטה, של היוצר האמיתי, כלומר – הבמאי. ומכיוון שנאה דורש ומבקר, נאה מקיים, קמו ועשו, כשהם מתווים את תחילתו של גל חדש בקולנוע הצרפתי.
גל כזה, שבו המצלמה נתפסת כעט, כותבת בשפה קולנועית משלה את הסיפור, וקוראת תיגר על 7,000 פלוס-מינוס שנות כתיבה. גל כזה שבו הקולנוע הוא לא רק מקום מפלט מבורך, אלא כזה שמחובר לכאן ועכשיו, מביע דעה, מתעסק בפוליטיקה, בחברה ובמקומו של האינדיבידואל בה. אקזיסטנציאליסט שכזה.

במאי “הגל החדש” עושים שימוש בכל טכניקה שתקציב-דל מאפשר – קפיצות עלילה בגלל עריכה רשלנית? יש. שימוש בצילומים ממושכים תוך כדי תנועה (בין אם על גונדולה ובין אם על עגלת סופר)? הו כן. סיפורים מבולגנים כרונולוגית? למה לא.

במקביל, שנות ה-60 שם בחוץ. רוח נעורים מתפרצת, ואסתטיקה חדשה נולדת.
רוח נעורים מסתדרת מצוין עם קריאת התיגר של הקולנוע הצרפתי החדש, הביקורתי כלפי “המבוגר” הקיים, והסטייל הנלווה הוא דרך נפלאה להעברת המסרים החדשים ולשיר ההלל ליצירתו של הבמאי.

חזון הבמאים מועבר הלאה למעצבי התלבושות והם מאמצים בשמחה את חצאית המיני של מארי קוואנט, את האייליינר העבה המכונף, וההדפסים הצבעוניים הגיאומטריים. יחד עם אימוץ המראה, מביאות כוכבות הסרטים גם גישה תואמת לחיים.

קחו תספורת פיקסי קצרצרה, חולצת פסים ומכנסיים רחבים, ומיד דמותה של ג’ין סברג מהלכת על גדות הסיין קופצת לתודעה. שיער נפוח, אייליינר עבה וביקיני סן טרופה? בריז’יט ברדו.
הגל החדש הביא איתו כוכבות מלאות סטייל דוגמת בריז’יט ברדו, אנה קרינה וז’אן מורו, והן בתורן יצרו מראה שהשפיע על פני הדור כולו.

ז’אן מורו (שאיפה ממושכת מסיגריה וירטואלית, צמצום עיניים מהורהר), מה אפשר להגיד? דרכו של עולם.
כוכבת הקולנוע-זמרת-תסריטאית-במאית, שנפטרה לפני מספר ימים (בגיל 89), הביאה איתה מודעות עצמית גבוהה, סטייל מוקפד ועיניים שיכולות לנקב פלדה כמו כלום.
היא הייתה כזה מופת של “צרפתיות”, שבמותה יצא הנשיא הטרי, עמנואל מקרון, בהצהרה “היא תמיד קראה תיגר על הסדר הקיים“. ככזו, לא ניתן היה לצמצם אותה לכדי מראה אייקוני אחד. היא הפכה כל מראה לאייקון. בין אם במראה הפאם פאטאל הפתיינית בשמלה שחורה קטנה, פרווה לבנה ומחרוזת שלוש-שכבות פנינים ב”לה נוטה” (1960), בסגנון הטום-בוי הבלתי נשכח שהציגה ב”ז’יל וג’ים” (1962) או בתלבושות השקופות ו/או המהודרות שעוצבו במיוחד ע”י מעצב התלבושות של מאטה הארי עצמה, בסרט שנעשה על הרקדנית ההולנדית (1964).

וגם אם לעתים הייתה מתלוננת ש”אנשים רואים בי יותר מידי מהדמויות הבלתי שגרתיות שאני מגלמת בסרטים“. היא גם התוודתה כי “האהבה, הסבל והאושר שאני חווה בחיי, מופיעים בסרטים שלי, והופכים לחלק בלתי נפרד מהם. כשאני צופה בסרט שלי, אחרי צאתו, אני רואה את חיי שלי מוקרנים לפניי“.
ז’אן מורו שימרה את אג’נדת הגל החדש, הרבה אחרי שהגל החדש פינה מקומו לגלים סוערים אחרים.

מילות הסיכום שלה? “חיי הם סיפור ארוך. הסוף חייב להיות טוב“.