Be part of what you wear
“כשאת לוקחת בידייך פרח, ומתבוננת בו היטב, הוא הופך להיות כל עולמך באותו רגע. אני רוצה להעניק את העולם הזה לאנשים נוספים”. ג’ורג’יה או’קיף בחרה לראות את העולם באופן שונה. הבחירה הזו התבטאה בכל רבדי חייה – ביצירתה, בבחירות סגנון הלבוש והחיים, באופן בו התבוננה במרחב. בתערוכה הנודדת “ג’ורג’יה או’קיף: חיים מודרנים” (אם תזדרזו, עד תחילת מרץ היא במוזיאון האמנות של קליבלנד) מודגם הקשר הבלתי-נפרד בין האמנית לאמנות שיצרה. יעל רוזנולד יניב מחדדת את המבט.
ג’ורג’יה או’קיף נולדה בעיירה קטנה בוויסקונסין, ארה”ב, ב-1887. השניה מבין שבעה אחים ואחיות, לאב ממוצא אירי ואם ממוצא הולנדי-הונגרי. הערכת אמנות אמיתית ועמוקה לא הייתה זרה בבית או’קיף, עם שתי סבתות ושתי אחיות נוספות שציירו כפעילות פנאי מועדפת. יתרה מכך, בעולם בו נשים היו אמורות למצוא לעצמן תחביבים למילוי הזמן עד שיבוא גואל הרווקות המתאים, משפחת או’קיף ציפתה מכל ילדיה (כן, גם הבנות) להשקיע בלימודיהן. כך קרה שג’ורג’יה או’קיף השתתפה בקורסי אמנות כילדה, ולמדה בבית הספר לאמנות בשיקגו בשנים שבהם כבר הייתה אמורה לאסוף כתובות של אופר פוטנציאליות לעתיד המוסלל לעין. בסיום לימודיה, ב-1906, אמרה לחברותיה לספסל הלימודים ” אני עומדת לחיות חיים שונים מאלו המחכים לכן. אני עומדת לוותר על הכל למען האמנות שלי“.
מימין: גלריה 291 | משמאל: בניין רדיאטור, לילה, ג’ורג’יה או’קיף
אמרה ועשתה. כולל רילוקיישן למעוז האמנות הבלתי-מעורער, ניו-יורק, שם לקחה ג’ורג’יה או’קיף חלק בקורסי אמנות נוספים, למדה ציור ריאליסטי וביקרה להרחבת הדעת בכמויות של גלריות. אחת מהגלריות האהודות עליה במיוחד הייתה גלריה 291, בבעלות הצלם אלפרד סטיגליץ. בלוקיישן הזה ממש קרו שני דברים – האחד, הכרה בצילום כאמנות בעלת חשיבות דומה לזו של ציור ופיסול; והשני, חשיפת הקהל האמריקאי לאמנות אוונגרדית אירופאית בת התקופה. זה המקום בו יכולה הייתה צרכנית אמנות, צמאת ויזואליה מפעימה, לחזות ביצירות של מאטיס, רודן, רוסו ופיקאסו. במהלך השנים האלה, ג’ורג’יה או’קיף מאמינה שאין מצב שתצליח להתפרנס מציוריה, והולכת על תפקיד של ציירת מסחרית שכירה.
כמה שנים לאחר מכן, ב-1912 ג’ורג’יה חוזרת לבית הוריה, ונרשמת לקורס קיץ באמנות, בהנחייתו של הצייר אלון במנט (אין קשר ישראלי). הוא מעודד אותה לבחון נקודת מבט אחרת על מושאי ציוריה, כזו שמושפעת מהצייר ווסלי דאו, שבתורו נשען על עקרונות האמנות היפנית.
לבושה “כמו גבר” אמרו עליה תלמידיה
1915. עדיין בחלקים הדרומיים יותר של ארה”ב, ג’ורג’יה או’קיף עושה מיינסטרים, ומלמדת בקולג’ בדרום קרוליינה. תלמידיה נהגו לצחקק על סגנון לבושה הייחודי, מאחורי גבה. “כמו גבר“, הרבה לפני שזה היה טרנדי. באותה תקופה מתפרסם מאמרה של אחת מהמשפיעניות הפמיניסטיות של אותה תקופה, שרלוט פרקינס גילמן, “האופן בו נשים מתלבשות“. המאמר השפיע עמוקות על סגנונה של או’קיף, שהעדיפה לזנוח את המחוכים ועינויי הגוף של נשים בנות תקופתה, לטובת בגדים אותם תפרה בעצמה, ושהתאפיינו בעיקר במונוכרום, בדים איכותיים, נינוחות וחופש תנועה.
יש האומרים שרגעים מסוימים בחייו של אדם הם רגעי מפתח. אילולא בחרה ג’ורג’יה או’קיף לאמץ את משנתו של ווסלי דאו, ולצאת מתוך שגרתה המורתית, למסע של אקספלורציה עצמית דרך אמנות, קיים סיכוי סביר מאד שהייתה הופכת למעצבת אופנה מוכשרת מאד.
אבל, הנופים הטקסנים אליהם הגיעה במסע הזה, הביאו אותה ליצור סדרת ציורי פחם מופשטים של צורות מוכרות – עננים, שרכים, כאלה. אחר כך, שלחה אותם לחברת לימודים ותיקה, שבתורה הראתה אותם לבעלי גלריה 291, אלפרד סטיגליץ.
סטיגליץ, אוצר אמנות בכל רמ”ח, זיהה את הפוטנציאל וכמה חודשים לאחר מכן, שלח בדואר לאו’קיף, מבלי שפגש אותה כלל, תצלום של הציורים האלה ממש – על קירות מחמיאים בגלריה שלו (יש שמספרים שאפילו את המחווה הזו לא עשה, ושג’ורג’יה פשוט גילתה בדרך-לא-דרך על השימוש בציוריה).
מימין: התערוכה הראשונה בגלריה 291 | משמאל: ג’ורג’יה אוקיף, 1918
שנה אחר כך, עדיין מחזיקה בקריירת הוראה, שבה ג’ורג’יה או’קיף לניו-יורק, כדי לחזות בתערוכת הסולו הראשונה שלה בגלריה 291. ב-1918 הגדיל סטיגליץ עשות, והציע לאו’קיף מימון מלא למשך שנה, רק שלא תעזוב את המכחולים והצבעים. כמו שבהוליווד אוהבים לספר, הקשר העסקי הפורה, הפך זמן קצר לאחר מכן לקשר רומנטי…מורכב.
אלפרד סטיגליץ, עודו גבר נשוי ב-1919, עבר להתגורר עם ג’ורג’יה או’קיף. סדרה של 300 צילומי פורטרט אמנותיים ואינטימיים שצילם את מוזתו הצעירה (ב-23 שנים, לעומתו) באותה התקופה, היא אחת מהסיבות שהעניקו לציוריה את המימד המיני, ממנו ניסה להתנער לאחר מכן במהלך כל שנות עבודתה, ובאותה מידה – חשפו את סגנונה האישי האבסטרקטי, תואם האמנות אותה יצרה.
סטיגליץ, עתיר החברים האמנותיים, הציג את ג’ורג’יה או’קיף למעגליו הקרובים ובעלי השם. בשנים האלה, בהשפעת אחד מחבריו של סטיגליץ, הצלם פול סטרנד שהשתמש בעדשתו כבזכוכית מגדלת, חוקרת או’קיף את התבוננות הקלוז-אפ המופשטת על פרחים, ויוצרת את סדרות העבודות המזוהות איתה ביותר – אלה שגרמו למבקרים לחשוב על ג’ניטליה נשית, אלה שגרמו לאו’קיף להגיד למבקריה “תליתם את כל האסוציאציות שלכם על פרחים, בפרח שלי” (באנגלית זה נשמע בוטה יותר). האמנית הצעירה הופכת לבעלת השפעה הולכת וגדלה בעולם האמנות האמריקאי.
מחקרים הראו כי רמות האושר של זוגות שהתגוררו יחד זמן ממושך, עלו עם נישואיהם. לא בסיפור הזה.
ארבעה חודשים אחרי שגירושיו מאשתו נחתמו, ב-1924, נערך טקס קטן בו הצהירו אלפרד סטיגליץ וג’ורג’יה או’קיף על אהבת נצח וברית נישואין. בערך סביב נקודת הזמן הזו, כל הסחלה עלתה למעלה. סטיגליץ הפך מבן זוג אוהב, ואוצר אמנות, לסוכן חונק ומגביל. רוצה ילדים? רוצה לנסוע למקומות? לא איתי, מותק.
לקראת סוף שנות ה-20 של המאה הקודמת, חזרה או’קיף למסכת נסיעותיה הסוליסטיות (אלפרד מצא לעצמו פרח-טיפוחין חדשה ששמרה אותו עסוק בעוד אשתו שומרת על הווייתה). בנסיעות האלה היא התאהבה בנופים של ניו מקסיקו, מצאה את מחדש את קולה שלה, בסדרת ציורי עצמות חדשה, ואת תחושת החופש עת למדה לנהוג (אקט מרדני למדיי ב-1929).
ג’ורג’יה אוקיף ואלפרד סטיגליץ נותרו יחד עד למותו של אלפרד ב-1946. לאחר מכן, היא רכשה את הבית שהעניק לה כמויות של השראה וחופש בניו-מקסיקו. היא המשיכה בקריירת הציור שלה במשך שבעה עשורים, ושמרה על אמירה אישית לכל אורך הדרך.
אוצרת התערוכה “ג’ורג’יה או’קיף: חיים מודרניים”, וונדה קורן, מסכמת – “היא צמחה בתקופת ה-ARTS & CRAFTS. לימדו אותה שכל דבר שאדם עושה – להניח בול על מעטפה, לקשור עניבה – כל דבר צריך להיעשות עם רגישות לסגנון וליופי“.
יעלי איזה פוסט מכונן ומרתק על אמנית שלא הכרתי שנייה לפני. תודה על ההכרות עם ג’ורג’יה.
נשאבתי לפוסט שלך. החיים כפשוטם במורכבותם…
היצירה והאמירה שלה מרתקת אותי. היא מינית, נשית, רכה ולצד זה יש בה משהו אפל, מסתורי אפילו מכאיב. זה מה שהרגשתי. גם דמותה, אישיותה והוויתה נשמעת ונראית כזו. ערבוב של הכל.
“היא צמחה בתקופת ה-ARTS & CRAFTS. לימדו אותה שכל דבר שאדם עושה – להניח בול על מעטפה, לקשור עניבה – כל דבר צריך להיעשות עם רגישות לסגנון וליופי“.
בדיוק כך והיא עשתה את זה כל כך אחרת… מעוררת השראה ומהדהדת.
תמרי יקרה, כמה נעימה זווית הראיה שלך אותה. נדמה לי שיש כמה קווים אסתטיים מחברים בין שתיכן. תודה על שקראת.
איזה יופי של פוסט
היתה תערוכה GEORGIA O’KEEFFE:VISIONS OF HAWAI‘I בגנים הבוטאניים של ניו יורק,עד סוף אוקטובר, שלצערי לא הספקתי לראות .
לאחרונה צצות ועולות נשים פורצות דרך לתקופתן. יצא לי לראות את התערוכה
Hilma af Klint: Paintings for the Future בניו ניורק .
עוד אישה שהקדימה את זמנה( תחילת המאה הקודמת) עם ציורים מופשטים בעולם כ”כ גברי .
ותודה
העולם הזה מלא בתערוכות שאני רוצה לראות. המון תודה על שהוספת לי כמה נוספות לחפש אחריהן. ותודה על שקראת.