ריח הפרדסים שמביא האביב משובב נפש. טיול בינות לפרדסי הבור ושדות החיטה שמצמיחים השנה בעיקר שיבולים ריקות, מעלה הרהורים על מקומם של אלו בחיינו ועל הדמיון המטריד שלהם לענף האופנה הקורס.

טיולי השבת בעונה אביבית זו ממלאים את הנחיריים בריחות פריחה משכרים ומשמחים את העין במרבדי צבע הנפרשים ברוחב לב מאופק לאופק. שלושה מראות נפלאים שנגלו זה אחר זה במהלך טיול נחת שכזה, עוררו בי מעט געגועים לנופים שהולכים ונכנעים לתנופת הבניה והרבה מחשבות על מה שהם מסמלים.

מטע זיתים בפאתי המושב שלמרגלותיו צומחים פרא תורמוסים בסגול עז ורענן. הפריחה המרהיבה במרבד קסום מעידה על כך שרגל אדם לא דרסה את הצמחיה ואיפשרה לה לנבוט ולצמוח ולהפוך למה שהיא. כנראה גם גלגלי הטרקטורים לא נכנסו למטע הזה מזה זמן, שאילו עשו כן, אי אפשר היה לתורמוסים להבליח בעוז קצר מועד, ולכסות את התלמים שפעם לפני שנות אלף איפשרו להשקות ולדשן את עצי הזית על מנת שיניבו פרי בבוא העת. גם למטע עזוב יש רגעים קצרים של זוהר לפני שהקיץ יגמוז את כל הירוק הזה.

שדות החיטה באביב, הם מראה מפעים לב לכל מי שהעביר את ילדותו בהוויה הכפרית ובשולי הטבע. אחרי הכל, השיבולים של היום הם הלחם של המחר. באביב הזה השיבולים ירוקות, אך נמוכות מהרגיל וריקות מגרעינים. כמה חורפים כאלו יוכלו החקלאים לספוג? האם ימשיכו לזרוע בדמעה ולקצור ברינה גם בשנה הבאה, לאחר שהפסידו הון על יבולים שלא הניבו?

הפרדס הזה, שפורח במלוא המרץ, מפיץ ריח פריחת הדרים משכר. אפשר היה לטעות ולחשוב שימשיך להשתתף במעשה הבריאה ולבצע את המוטל עליו – להצמיח תפוזים. אלא שהשורות המכוסות בשיחי חוביזה מגודלים, מעידות על כך שגורלו דומה למטע הזיתים: רגל אדם לא דרכה בתלמים מזה זמן, טרקטור לא דישן  ושנים שהקוטפים לא טיפסו על סולם או מלגזה ולא מילאו מיכלים בתפוזים. בין הענפים הפורחים בצבצו פירות מיניאטורים שנראו כמו תפוז, וטעמו כמו תפוז אבל אף חקלאי לא יטרח לגייס את המשאבים הנחוצים כדי לקטוף אותם באין דורש, מפאת גודלם המזערי.

למה בעצם מתכווץ הלב למראה החקלאות המתפוגגת? או לנוכח שוק האופנה הקורס? או לשמע פרפורי הגסיסה של התעשייה המסורתית? אולי זה בסדר לתת לכוחות השוק לעשות אופטימיזציה של ניצול המשאבים על פי הביקוש? שמדינות אחרות יגדלו חיטה ותפוזים, אנחנו נגדל חברות הייטק, נצמיח נדל”ן ונכשיר תותחי סייבר.

השאלה אם השוק יודע תמיד מה טוב לו, ובעיקר מה יהיה לו טוב בעוד 20 או 30 שנה. שזה בערך מה שלוקח כדי להקים או לחסל דור שלם של ידע, ומומחיות מקצועית. הרי כדי להמציא את עגבניות השרי צריך היה לדעת לגדל עגבניות. כדי להמציא את הטפטפות צריך היה לדעת כמה זה מבאס לקום בארבע בבוקר לפתוח מים רק כדי לגלות שהשיבר תקוע ושהממטרות אולי שרות, אבל בדרך מבזבזות הרבה מים.
כדי להמציא את מעיל המדבר, צריך היה לדעת לתפור וכדי להמציא את בד הפוליוול לייקרה שנמתח לאורך ולרוחב, צריך היה מפעל אריגה מתקדם כמו פולגת. כל אחת מההמצאות האלו הניעה כלכלה ותעשיה, והניבה הכנסות במיליוני עד מיליארדי דולרים.

כדי שאפשר יהיה להמשיך ליצור ולהמציא ולטפח שאיפות לעתיד גם אם לא התברגת ל 8200, המדינה צריכה להבטיח שהיא משמרת ידע ומאפשרת גיוון מקצועי ויצירתי. שאזרחיה קמים בבוקר עם שאיפות וחלומות ואופק, גם אם אלו חלילה מתמקדים בענפים המסורתיים. האינטרס של המדינה הוא להבטיח שנמשיך לחלום, ושהגשמה ומוביליות כלכלית חברתית תהיה המציאות גם של החקלאי, המעצבת, הסופרת והעובד הסוציאלי, לא רק זו של האקזיטיונרים. גם הם חולמים לעסוק בתחום הקרוב לליבם, להצטיין, לפרוץ דרך. אי אפשר לרכז משאבים בתחום החם האופנתי ולקוות שמעט המצליחנים בו יסמנו את הדרך לכל היתר, כי היתר, נשארים בשלהם, על כישוריהם וחלומותיהם, והדבר העיקרי שמסתמן הוא חוסר התוחלת הכלכלית ואי השיוויון המתרחב.
ואנחנו ממש לא רוצים להגיע לרגע שכל אלו יפסיקו לחלום.

ואם אפשר להשליך מעולם האופנה – אז עם כל הכבוד לטרנד, בסופו של דבר הוא נוגע בחלק קטנטן מהאוכלוסיה. כל היתר מתפלגים בין קלאסיקות שנעות בין שיק מעוצב לשוק סר טעם, וכולן ביחד, הן שמניעות ומקיימות את הכלכלה.