ההצלחה של פלטפורמות השיתוף בין אם עסקינן בדיור, תיור, מזון, זמן או נדל”ן, נובעת מהעובדה שהן מאפשרות לכל אדם להציע לזולתו נכס שברשותו, בקלי קלות והכי חשוב – בלי מחויבות. כאן ועכשיו, קצר וזריז.

ארוחת ערב באוירה מיוחדת לצוות בעבודה, לחברות או למשפחה? – אפשר למצוא באמצעות EAT WITH מאות שפיות חובבות ושפים שבדרך שיארחו בביתם קבוצה לערב קסום. בא לך להרגיש יזמת מוגשמת בקלחת העשיה? – שכירת שולחן לחודש במתחם עבודה שיתופי תסדר לך את החויה, כולל בירות במקרר, כי זה הכי אחותי.

דירה בפאריז לשבוע? טרמפ לעבודה? מישהו שיוציא את הכלב לטיול? הכל קיים ומחכה למשתמשים בפלטפורמות השיתופיות השונות. ככל שהפלטפורמה יותר פופולרית כך משתמשים בה עוד ועוד אנשים שמציעים את כשרונם, זמנם, ביתם או מכוניתם, מחד, ועוד ועוד אנשים שצורכים את הזמן, הכשרון, השרות ומשלמים תמורתם.

הפלטפורמות עצמן, מרוויחות על פי רוב מעמלות על העסקאות. ככל שהן יותר פופולריות, ויותר חברים משתמשים בהן, והחברים של החברים נחשפים אליהן, כך הן מצליחות יותר, גדלות במהירות, מה שמייצר הייפ סביבן, מה שמאפשר לגייס כסף שיעזור להן לגדול הרבה יותר מהר, וזה כמובן מעלה את שווי הפלטפורמה, את עושרם של היזמים (לפחות על הנייר), וכולם נהנים.

אלא שפלטפורמות השיתוף, כולן כאחת, מתמקדות בהרחבת הנכסים המוצעים לשיתוף. ככל שיותר אנשים נאלצים לנהוג ברכבם את הלקוחות של UBER כך היא גדלה ומתעצמת יותר. הצלחתה היא תוצאה ישירה של כמות המשתמשים בה – לקוחות וספקים כאחד.

אלא שהכלכלה השיתופית, שכחה שהענין המהותי שצריך לשתף בו את כלל משתמשיה הנלהבים, הוא… הכסף. הרווחים. פלטפורמות השיתוף היו צריכות להיות החלוצות שמציעות מודלים חדשים לחלוקת הכסף, כאלו שיתנו מענה לבעיה שהוגדרה על ידי פוליטיקאים ומומחים עולמיים כמסוכנת ביותר לעולם המערבי בעשור האחרון – אי השיוויון הגדל.

הפערים המתרחבים בין שכבות האוכלוסיה וצמצום ההזדמנויות עבור השכבות החלשות שיוצרות קושי במוביליות בין העשירונים, משאירות יותר ויותר עניים בעוניים, ועשירים בעושרם שהולך וגדל.

זוהי הכלכלה, זהו הקאפיטליזם שדוגל בתחרות חופשית אך גודע הזדמנויות לתחרות חופשית בכל דרך, זוהי השיטה שמקבעת יתרון לגודל, לכוח, לעושר.

כלכלת השיתוף היא המצאה של דור ה Y. בני מעמד הביניים, שמבינים שלהורים שלהם היה סיכוי הרבה יותר גדול להיטיב את מצבם. שעבודה ושכר ראוי בצידה, היתה מצרך מצוי, לא רק עבור מלצרים והייטקיסטים. שפרנסה ובטחון כלכלי היו ברי השגה, ובעיקר ההורים של דור ה Y גדלו עם תקוה בלב, מודעות עמוקה לצורך בחיסכון, ווודאות סבירה שמצבם הכלכלי יהיה טוב משל הוריהם. דור הכלכלה השיתופית מסתובב בעיקר עם יאוש קטן בלב. אין להם סיכוי לקנות דירה, החיים יקרים להם, אבל הם מוכנים לחיות אותם רק בערים הגדולות, התוססות, הגלובאליות, בהן הכל קורה – עבור אחרים. והם מחכים שזה יקרה גם להם. דור ה Y לא חוסך, כי אין בשביל מה, אבל הוא מבסוט מזה שאפשר לנסוע 5 פעמים בשנה לחו”ל בלואו קוסט, לישון בזול ב AIRBNB ולנסוע כמו מלך ב UBER

הגיע הזמן שדור ה Y יחזיר את התקוה והתוחלת למעמד הביניים ולעצמו, ויפתח מודלים עסקיים חדשניים שישפרו את מצבם של כלל הפרטים, ולא רק את מצבם של מוכשרת אחת, יזמת אחת או מזליסט אחד. אפשר להתחיל לעבוד על זה בתקופת הארוויזיון כשכל צעירי תל אביב יסבלטו את דירתם ויחזרו לבית ההורים  כדי להרוויח בשבוע שכ”ד של חודשיים.

דור ה Y צריך לעמול על שיפור מצבו באמצעות פלטפורמות, אפליקציות, אלגוריתמים ושלל חדשנויות שעבור ההורים הם בעיקר מילים, ועבורו הם הגשר לשינוי שיאפשר חלוקה צודקת יותר של הכסף.

הקאפיטליזם המקולקל אינו גזרת גורל, אלא תקלה שצריך ואפשר לסדר. בדיוק כפי שהסוציאליזם המקולקל מפעם לא היה סוף פסוק ועובדה שהקיבוצים העשירים, שהתמזל מזלם לפתח תעשייה חזקה, מצליחים לכלכל ברווחה ובשיוויון יחסי את חברי הקהילה.

מה שבטוח – שצריך לרצות ולעשות, למרות שהיאוש יותר נוח.