יד על הלב, כמה כתבות שמתחילות ב”עשרה טיפים לשימור הזוגיות” קראת בחייך? כמה מהן הולכות איתך? העידן שלנו, שחתום על פריצות דרך כמו הסלפי ופילטרים מהורהרים באינסטוש, מאופיין בעומקים בלתי מתפשרים של אנליזה עצמית לצד טיפוח מתמיד של ה”אני”. הרבה לפניהם, בחרה עקרת בית ממוצעת מליברפול, להשאיר לבעלה פתק על המקרר “נסעתי ליוון. אחזור בעוד שבועיים”. שירלי ולנטיין חוגגת תהליך של אהבה עצמית, ויעל רוזנולד יניב נכונה ללמוד איזה דבר או שניים.
הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, פרסמה נתונים לפיהם אחוז הרווקים בני ה-25-29 שעמד על 28% בסוף 1970, עלה ל-62% בשנים האחרונות. אחוז הרווקות באותו הגיל, אם כבר בדקנו, עמד בסוף 1970 על שיעור של 13% ועומד בעשור השני לאלפיים על 43%. אנשים מעדיפים לעבוד על הזוגיות שלהם עם עצמם קודם לעבודה על הזוגיות שלהם עם האחר.
ואז מגיע וולנטיינ’ס, עם בלוני ההליום המבהיקים והשוקולדים הזולים, ומבלבל לכולם את היומיום.
ב-16 לפברואר 1989 חגגו בברודווי וולנטיין אחר לגמרי, הצגת הבכורה של “שירלי ולנטיין”.
בניגוד לוולטיינ’ס העולמי, שמאחד זוגות עם השמופי-שמופי הסכריני שבהחלפת דובוני פרווה, הרי שהוולנטיין הזו באה לבד. הכי לבד.
הצגה שלמה שמבוססת רק על מונולוג של אישה אחת, שירלי, עקרת בית מליברפול. החיים בגיל העמידה מעמתים אותה עם החיים שלא התכוונה לחיותם – הילדים עזבו את הבית זה מכבר, ושירלי נותרה להכין בו ארוחות צ’יפס וביצים לבעלה (תמיד בזמן) ולדבר עם הקיר, פשוטו כמשמעו.
“שלום, קיר”.
(מדברת לקהל): “מה לא בסדר בזה? יש אישה שגרה במרחק שלוש דלתות מכאן שמדברת למיקרוגל. למיקרוגל!”
“קיר, לאן העולם הזה מתדרדר?”
שמעתם את רעש השבר הגדול הזה?
שירלי ולנטיין בדיוק ניתצה את הקיר הרביעי, זה שמפריד בין הצופים להתרחשות בה הם צופים, נטולי מעורבות. אתם לגמרי מעורבים בחיים של שירלי עכשיו.
יחד איתו היא שברה לרסיסים גם את המודל הנשי שכיכב על במות ואקרנים באותה תקופה – כן. היא בת 42, היא לא מורמת/מוזרקת/מנופחת, והיא יוצאת בחוץ בחיפוש אחר עצמה האמיתית וסקס טוב.
“הרשיתי לעצמי לנהל את החיים הקטנים האלה, כשבתוכי היה כל כך הרבה יותר מכך. והכל הלך. ועכשיו זה כבר אף פעם לא יקרה. למה נותנים לנו את כל החיים האלה אם אנחנו אף פעם לא משתמשים בהם? למה נותנים לנו את כל הרגשות והחלומות והתקוות, אם אנחנו אף פעם לא משתמשים בהם?”
מי שסייע לה עם כל מלאכת השבירה האינטנסיבית הזו היה מחבר המחזה ואחר כך הסרט, ווילי ראסל, מומחה בשבירת ה”מה שמקובל”.
כשווילי ראסל עזב את בית הספר בגיל 15, על בסיס כישלון באנגלית והתנהגות פוחזת באופן כללי, עמדו בפניו שתי אפשרויות – האחת, להתחיל לעבוד במפעל בקבוקים, והשנייה – עבודה כספר במספרה בליברפול. הוא בחר בשנייה, והעביר את עצמו למצב קליטה בלתי פוסק. זהב מה שנשות מעמד הפועלים מדברות עליו כשהראש שלהן תקוע במכונת הייבוש.
שירלי ולנטיין: לרוב הבחורים האלה אין מושג איך צריך לדבר לאישה.
קוסטס קלדס: לא?
שירלי ולנטיין: לא. הם מרגישים שהם צריכים להשתלט על השיחה. אני מתכוונת, אני מתכוונת שעם רוב הבחורים אם את אומרת משהו כמו, כמו ‘העונה האהובה עליי היא הסתיו’, הם מיד אומרים ‘הו, העונה האהובה עליי היא האביב’ ואז את מקבלת 10 דקות שלהם מדברים על למה הם אוהבים את האביב ואת בכלל לא דיברת על האביב, את דיברת על הסתיו. אז מה את עושה? מדברת על מה שהם רוצים. או לא מדברת בכלל. או שאת מוצאת את עצמך בסוף מדברת לעצמך”.
אחר כך, כשתירגם את כל ההשראות האלה לסדרה של הצלחות תסריטאיות, הוא כונה “הבחירה של עקרות הבית”.
אבל קריירת ההקשבה של ראסל לשיחות עקרות הבית התחילה הרבה יותר מוקדם. עוד בשנות ילדותו בליברפול, גדל בבית בו אביו היה הבעלים של חנות פיש אנד צ’יפס, ובשביל האקסטרה כסף, ניהל גם ספריה ניידת כשהוא רכוב על אופניים ונושא ספרים בשני תיקי צד גדולים. הרבה לפני שעיריית תל אביב הבינה שספריות ניידות זה מגניב. בזמן הזה ממש, אמו של ראסל, דודתו וסבתו היו יושבות במטבח ומפטפטות עצמן לדעת. לילד היה שמור מקום של כבוד בשורה הראשונה, מתחת לשולחן.
“בתי הספר מכשילים את רוב האנשים, רוב הזמן” אמר. אולי העובדה שהורחק משלו קצת השפיעה.
ואיך יוצא נער כזה, שעבורו קריאת ספרים היא סוג של ניתוק מוחלט מהמציאות, לתרבות רעה? הוא מתנדב לשמש כסיראנו דה ברז’רק לנערים פחות רהוטים ממנו, תמורת ממתקים וסיגריות. הוא מעיד על עצמו שכבר בגיל הזה, הוא ידע שהוא רוצה להיות כותב. העובדה שהשתייך למעמד הפועלים, בעוד כותבים – לתפיסתו – היו אנשים שלמדו באוקספורד ולבשו טוויד, הובילה אותו לבחור בכתיבת שירים, ולקריירת שירה במועדוני פולק. בשביל הפרנסה – עבד כמורה. אירוניה!
כשחלון ההזדמנויות נפתח, בדמות העלאת מחזה פרי עטו בבית הספר בו לימד, ראסל זיהה ומיהר להשתחל דרכו. הוא הבין שהצליח לפצח את נוסחת הדרמה המתאימה לו.
הביטחון הזה ממש הוביל אותו לכתוב מחזה שלם בשתי מערכות, שכולו אישה אחת. במערכה הראשונה היא מדברת אל הקיר בביתה. בשנייה היא מדברת עם סלע על החוף ביוון. קצת כמו כולנו, לא?
“חלומות. הם אף פעם לא נמצאים במקום בו את מצפה שהם יהיו”.
blog
קבלי את הבלוג ועוד הפתעות אליך למייל
הרשמי לעדכוניםשנה טובה
המתחזים – סרט הבלהות של CO.CO
דיווח שותפות רבעון ראשון 2022
פברואר האיום
חדש בחנותלחנות
חצאית VIOLET 25 מרלו
חצאית VIOLET 25 חום
חצאית VIOLET 25 אפור
חצאית VIOLET 25 שחור
ג’ינס CARLO 25 ג’ינס כחול בהיר
ג’ינס CARLO 25 ג’ינס שחור
ג’ינס CARLO 25 ג’ינס כחול
סריג DARLING חום