מה זה, ערב של שירים ומערכונים סאטיריים, כולל חיקויים בוטים של אישים פוליטיים, ולא “ארץ נהדרת”? מחזה הזמר האמריקאי, “סיכות ומחטים” שחוגג ממש בימים אלה 80, ומראה שבעצם הכל נותר אותו דבר. יעל רוזנולד יניב עושה כבוד לעובדות תעשיית הטקסטיל ומחזה הזמר שהעלו להרמת המוראל הלאומי.

“איזה עצבים החיים כאן! אין עבודה, אין פרנסה, כל דבר זה מאבק-מאבק-מאבק! וכל הזמן יש איזו מתיחות בטחונית שם באופק. אחחח, פעם זה היה אחרת, הייתה שמחה, היו מסיבות. תענוג”.

מונולוג פנימי דמיוני משנות ה-30 של המאה ה-20. הלוקיישן? יונייטד סטייטס אוף אמריקה.

בימים בהם 25% מאוכלוסיית המדינה חותמת אבטלה, שנות ה-20 העליזות עדיין מדגדגות את השריר של הנוסטלגיה, גברים, נשים וילדים אמריקאים פשוט מדוכאים.

“איך אנחנו אמורים ליצור בתוך כל הרגש השלילי הזה?” זעקו מרה אמניה של הוליווד.

WELL, שישים-שבעים מיליוני האמריקאים שנהרו באותם ימים, בכל סופ”ש, לבתי הקולנוע היוו יופי של תמריץ.

הקהל דרש את ליטרת האסקפיזם שלו ממציאות יום-יומית עגומה. “אנחנו עובדים קשה, דאמיט!” ענו העובדים בזעקה משלהם.

מאז ימי המהפיכה התעשייתית של 1890 אוכלוסיית הפועלים האמריקאית הלכה וגדלה, ואלו רצו להוציא את כספם שהרוויחו בעבודה קשה מידי, על בידור ושלל מוצרי צריכה אחרים.

במערכת היחסים יצירה קולנועית-צופים, הילכו יוצרי הוליווד על קו דק. מצד אחד, הם רצו לספק את המפלט המבוקש, תוך התרפקות על ערכים אמריקאיים מיתיים כמו כוחו של היחיד, קידמה וצדק לכל. מצד שני, הם לא רצו להתרחק יותר מידי מהמציאות עד כדי סיכון אמינותם, ולכן הדגישו גם ערכי משפחה ואמון במסגרות השלטון הקיימות.

אז איך מגשרים בין הקשיים היומיים, העדר העבודה והעמידה בתור ללחם, לבין אידיאלים נשגבים ותחושת “איזה מזל שאנחנו אמריקאים”? שרים את זה! כוכבים כג’ודי גרלנד, שירלי טמפל ופרד אסטר הפכו את הדיכאון למשהו שיש לשיר עליו, כל הדרך לניצחון.

באותה תקופה בדיוק, פתחו השורות האלה את אחד ממחזות הזמר המצליחים של התקופה: “שירו לי שיר על מלחמות, שירו לי על תורים ללחם / ספרו לי על כותרות החדשות”

אבל רגע, זה לא נשמע אסקפיסטי במיוחד! זה נשמע כמו משהו שצולל ראש לתוך הדיכאון, בלי לבדוק אם יש מים בבריכה.

השורות הללו לקוחות מתוך השיר “שירו לי שיר עם משמעות חברתית”, השיר הפותח את מחזה הזמר Pins & Needles, שזה משהו כמו “על קוצים” אבל גם “סיכות ומחטים”.

ומאחורי כל “סיכות ומחטים” מוצלחים עומדת תופרת מסורה. או הרבה כאלה.

כמה עשורים קודם לכן, בשנת 1900, כשהיה ברור שהמהפכה התעשייתית היא אכן מהפכה, ולא איזה טרנד חולף, החלו לקום איגודי עובדים. אחד מהם היה “איגוד עובדות הטקסטיל הבינלאומי” (ILGWU), שהורכב מכמה אלפי נשים.

קפיצת זמן קדימה, ולמרות חוסר אמון פטריארכלי מובנה (“אה, שטויות! נשים ו/או מהגרים לא יודעים להתאגד”) האיגוד מנה כעשור לאחר מכן מעל ל-20,000 נשים בעיקר, חלקן הלא מבוטל מהגרות.

וכשאותן 20,000 נשים התייצבו למאבק על זכויותיהן הבסיסיות ביותר, אל מול הנהלת מפעלים אלימה ומשטרה שעין מעלימה, התגייסו גם כמה מובילות דעת קהל אמידות – AKA: “בריגדת המינק” – ותמכו בהן כלכלית.

ההנהלה שיפרה תנאים, אבל סירבה להכיר בקיומו של איגוד. וחבל. כי כמה חודשים אחר כך, הלא-איגוד הסתובב ונשך אותה בטוסיק, עם שביתת ענק של 60,000 עובדות. הציבור כבר לא יכול היה להתעלם מתנאי סדנאות היזע שעליהן התלוננו העובדות, מבלי להסתכן בהסתובבות בעירום בפברואר אמריקאי טיפוסי, 1910. ההנהלה לא התעלמה עוד, והשיגה בינתיים את הסכמת העובדות לא לשבות, אלא להשיג את רצונן בהליך בוררות.

תנאי ההעסקה הבלתי אנושיים ממשיכים לעת עתה. ככה ששריפת ענק במפעל טקסטיל, הרבה לפני שרשתות האופנה המהירה ייבאו אותן למפעליהן שבמזרח, יכולה לגרום למותם של 146 בני אדם (123 נשים ו-23 גברים), שלא ברחו מכיוון שדלתות הקומה שלהן היו נעולות כדי למנוע הפסקות בעבודה השוטפת. השריפה הזו שרפה גם את האיגוד מבפנים. כל מיני קבוצות חשבו כי “יש רק דרך אחת להתמודד עם מה שקרה, והיא שונה לגמרי מכל הדרכים שקבוצות אחרות הציעו”.

היו צריכות לעבור עוד 15 שנים של ניהול כושל, סכנת קריסה כלכלית והמון תככים, עד שהתייצבו בראש האיגוד הנשי, “הגבר המושיע”, דובינסקי. שהצליח לעמוד באי הכנסת נשים נוספות להנהלת האיגוד באופן מדהים.

שנות ה-30 של המאה ה-20. משבר כלכלי בכל מדינות ארה”ב. גם בתעשיית הטקסטיל. מפעלים וחנויות נסגרים, והאיגוד סופג מכה כואבת במיוחד.

פרנקלין דלאנו רוזוולט. מושיע של אמת. פעל להשבתם של האיגודים למעמדם החוקי. עבד לו מעולה. ה-ILGWU מעלה הילוך ומונה כבר 200,000 נשים וקצת גברים.

ולמען ה-200,000 האלה, הנהלת האיגוד נלחמה על תנאי העסקה הוגנים, על תנאים סוציאליים טובים יותר, וכן – גם על קולטורה והרחבת הדעת.

האיגוד הקים מלון ביערות, תפעל מרפאות, הציע קורסים שונים, ארגן קבוצות ספורט ומוזיקה, ואפילו קבוצת תיאטרון. לא משהו מקצועי, תחביב. משהו שאפשר לעשות בערב, כשנגמרת העבודה.

וככה, אפשר להעלות הצגות בשביל החברות האחרות שבמפעלי הטקסטיל ובחנויות. כמו ההצגה הקטנה הזו שכתב הרולד רום, נו “סיכות ומחטים”.

ב-27 בנובמבר, 1937, אחרי שלוש שנות חזרות בערבים ובלילות בלבד, התייצבה קבוצת התאטרון הרצוצה של מפעלי הטקסטיל והעלתה בפני חברותיה האחרות ונציגי התקשורת את הצגת הבכורה.

וזה היה כל כך מוצלח שהיא המשיכה לרוץ עוד 1,108 הופעות אחר כך, כולל אחת ספיישל בפני הנשיא רוזוולט.

“סיכות ומחטים” הציעה לצופיה סאטירה מושחזת ומעודכנת תדיר, עמידה על עקרונות של חברה מתוקנת והצלפות פוליטיות, והכל עטוף בשירים ומערכונים.

תאכלי אבק, סאטרדיי נייט לייב!