“העובדה שפריז קיימת ושכל אחד יכול לבחור לגור בכל מקום אחר בעולם, היא עדיין מסתורין בעיניי” נאמר בסרט ‘חצות בפריז’. הרבה לפני חצות, יעל רוזנולד יניב אוספת את האנשים היצירתיים שדווקא בחרו לגור בפריז, לחיות ולמות בה.

בימים אלה ראה אור ספרה של ונסה גראל, המוכרת יותר כבעלת הבלוג Messy Nessy Chic, “אל תהיו תיירים בפריז“. הספר הוגדר ע”י מביני עניין שהניחו עליו ידיהם כ”מדריך תיירים לפריז, שאפילו פריזאים קונים”.
אבל עוד הרבה לפני ש-Messy Nessy אספה וכתבה על פינות החמד הפריזאיות הסודיות, אספה אליה העיר הרומנטית את מיטב כותבי העולם.

“הליכה ברחובות פריז תעניק שיעור בהיסטוריה, בתולדות היופי ובמשמעות החיים” (תומאס ג’פרסון)

כאשר הילך ג’פרסון ברחובות פריז, במהלך המאה ה-18 (הרבה אחרי שמעמדה של פריז כערש תרבות כבר התבסס), התקיים בה מקבץ ההוצאות לאור הגדול באירופה. יצירות ספרותיות שראו אור בעיר האורות הופצו הרבה מעבר לגבולות צרפת.
במקביל, נשות פריז מייחלות להמצאת הקינדל או להשקת הווטסאפ. משמבוששים שני אלה להגיע, הן מקימות בעצמן את הסלון הספרותי. אל סלון ביתן של נשות האצולה, הוזמנו “נכונות” נוספות, כדי להקשיב להקראתם של ספרים חדשים, ודיון ברומו של- אודות מה שזה עתה שמעו.

או-אז הגיעה המהפיכה הצרפתית והסלונים הספרותיים גילו את הגלות ואת הגיליוטינה, באדיבות הוצאת “עם הורג”.
אחרי שמעמד האצולה ואיתו גם מעמדה הספרותי של פריז, התערער אנושות בתקופה שלאחר המהפיכה, הגיע נפוליאון כדי לערער אותו אף יותר. עיתונים וחנויות ספרים נסגרו, הפיקוח על התכנים הועבר לאחריות המשטרה, ואמירה ביקורתית יכולה הייתה להוביל להשלכות קשות מאד עבור הכותב. כשמרבית עיתוני פריז הפסיקו להתקיים, ואלו שנותרו – הפכו יקרים לאין שיעור, קמו “סלוני קריאה“. תמורת סכום חודשי סמלי, יכלו המנויים לקרוא את עיתוני היום, לשחק קלפים או ביליארד, ואפילו… שששש… לחזות בקריקטורות של שועי העולם שאכלסו את שגרתם.

פריז הספרותית מתחילה להתעורר אט-אט. רסטורציה מתחילה. אונורה דה בלזאק עובר לפריז על מנת ללמוד, ופרק זמן קצר לאחר מכן, מפרסם יצירה ראשונה. גם אלכסנדר דומא. ויקטור הוגו הצעיר משתעשע בכתיבת שירה וקבלת הכרה.
דומא והוגו עזבו את פריז על רקע פוליטי עם עלייתו של הנשיא-נסיך, נפוליאון ה-III. כששב כל אחד מהם לעירו אהובתו, פרסם יצירת מופת גדולה (הוגו פרסם את “עלובי החיים” ודומא את יצירתו האחרונה, שנמצאה מחדש רק לפני כמה שנים, “האביר מסנט ארמין”).

על מקומה של פריז כמקור השראה, אין עוררין.
יעיד כל מי שכתב בפריז בשלהי המאה ה-19 בואכה המאה ה-20, AKA: “העידן היפה” (“בל אפוק”).

“אם היה לך מספיק מזל לחיות בפריז כאיש צעיר, אזי גם בשארית חייך, לכל מקום שתלך, היא תישאר איתך, שכן פריז היא חגיגה נודדת” (ארנסט המינגוויי)

ארנסט המינגוויי, שהתחיל את דרכו ככתב בעיתון הקנדי “טורונטו סטאר”, ידוע בתור אחד שכותב על בסיס חוויות מיד-ראשונה. ככה גם בכל הנוגע לפריז.
בשנת 1921, עת ארנסט חגג 22 שנות קיום ונישואין טריים להאדלי ריצ’ארדסון, שקל הזוג הצעיר רילוקיישן לאירופה מטעמים כלכליים. באותה תקופה, הציעה פריז לאמריקאים, ולדולרים השווים הון שלהם, מחיה זולה, וערש תרבות פועם בדמות גרטרוד שטיין, ג’יימס ג’ויס, פרנסיס סקוט פיצ’ג’רלד וכותבים רבים נוספים. פריז בכלל, וחנות הספרים “שייקספיר אנד קומפני” בפרט, היו מלאות בהם.
“הדור האבוד“, כינתה אותם בחמלה הסופרת ופטרונית האמנות, גרטרוד שטיין (יש אומרים שהביטוי היה בכלל של המוסכניק שלה, שזרק אותו באגביות לעוזר שלו תוך כדי ניקוי קרבורטור, או משהו כזה). והדור האבוד הזה, הלום מלחמת עולם ראשונה אכזרית ועקובה מדם, נאסף לפריז, ליצור עולם ספרותי ציני ומפוכח.

“אומרים, ליידי האנסטנטון, שכאשר אמריקאים טובים מתים, הם מגיעים לפריז” (אוסקר ויילד)

סופרים טובים מגיעים אליה לפני מותם. אוסקר ויילד, למשל, הגיע לפריז מושפל וחסר כל ונותר לחיות בה עד יום מותו.
כשג’ים מוריסון, סולן “הדלתות”, השתקע בה ב-1971, המטרה הייתה התרחקות מחיי כוכב הרוק שניהל, כולל הסמים והאלכוהול, לצורך התמסרות ל…הנה זה בא…כתיבה. זמן קצר לאחר מכן, מת מוות מסתורי באמבטיית המלון בו השתכן.
ויילד ומוריסון, יחד עם אישים יוצרים דגולים נוספים, קבורים בבית הקברות המפורסם ביותר בפריז, פר לשז.

פר לשז לא נמצא ברשימת ההמלצות של Messy Nessy Chic. מה כן?
בבלוג של ונסה גראל מצאנו יופי של פנינת חמד סודית, בול לחובבי ספרים, ברחוב קפארלי 12 – ספריה במיל’ שהפכה למלון מפנק (הספרים עוד שם, כמובן).

אנחנו נשארים בארץ? אם לא יוצא להזדמן פריזה בקרוב, תמיד אפשר להתענג על פרופיל האינסטגרם I’m French but I don’t smoke, שמגיש תמצית שיק מזוככת בשחור ולבן. די מובטח שתעשו מיד אחר כך צ’ק אין בנתב”ג.