בארבעה עשר לינואר, 1967, נפטרה הסופרמודל הראשונה, השחקנית ונערת הזוהר, אוולין נסביט. אילו הייתה חיה בימינו, כנראה שהייתה מגיעה לטקס גלובוס הזהב כשהיא עוטה שחורות. כנראה שהייתה מצטרפת לקבוצת השחקניות שהקימו את Time’s Up או לכל הפחות, מפרסמת סטטוס #MeToo.

לאוולין נסביט לא הייתה האפשרות להיות חלק מהמהפכה הזו, וסיפור חייה יכול להפוך אותה בקלות ל-BFF של אנה קרנינה, למשל.

אם זה היה סרט: מצלמה בצילום רחב, משוטטת ברחובות ניו-יורק הצפופים בתחילת המאה ה-20, מתמקדת באישה אחת, אוולין פלורנס מק’קנזי, שמתדפקת על דלתות עסקים מקומיים בחיפוש אחר עבודה. שום דבר לא מחכה לה כאן, בעיר הגדולה. הרחק משם נמצאים שני ילדיה, אוולין והווארד. כולם אומללים עקב מותו הפתאומי של אב המשפחה, והצניחה הכלכלית שנלוותה למוות זה.

עוד כשנולדה אוולין, מספרים כי השכנים המשיכו לקפוץ לביקור התרשמות מהתינוקת היפהפיה הרבה מעבר לגבולות הטעם הטוב.
אביה, שהיה גם אב אוהב, וגם כנראה פמיניסט לא קטן, עודד את ביתו ליצוק תוכן נוסף בחייה, וללמוד ריקוד ומוזיקה, וכשגילה בה גם סקרנות וצמאון דעת, לקרוא כמה שיותר, אפילו בספרים שהיו “אסורים לבנות”.
אבל אלו היו השנים הטובות. כשאוולין הייתה בת 11, נפטר האב, והחיים כפי שהכירו אותם – לא היו עוד.

אחרי מות אביה, ואובדן ביתם וכל שאר רכושם, החליטה אם המשפחה לשכור בית ולהפוך אותו לאכסניה. מכיוון ששנאה את הטיפול בכספים וגביה, ומכיוון ש”המועצה לשלום הילד” טרם הוקמה, הטילה את המשימה על אוולין בת ה-12. קהל הגברים הבודד אותו אירחה לבטח לא יסרב ליפהפיה שופעת ניצני התבגרות.

כשההוצל”פ מתנוסס לגובה של כמטר וחצי, די צפוי שהעסק לא יצלח.

בחיפוש אחר פרנסה, עקרה המשפחה מפנסילווניה לפילדלפיה. בית כלבו שהסכים להעסיק את אוולין האם כמוכרת, נתן גם לאוולין בת ה-14 ולאחיה בן ה-12 להפוך חלק ממצבת העובדים, בתנאים מפנקים של 12 שעות עבודה ביום. אמן שנתקל בבת הטיפשעשרה, הציעה לה לדגמן בעבורו. התנגדות האם להצעה התאיידה כשהבינה שהיא עומדת להרוויח מהעניין יותר ממה שהיא עושה ביום שלם של עבדות-ילדים מפרכת.
חמש שעות של ישיבה בסטודיו, ותפנית כלכלית הסתמנה באופקה של אוולין נסביט.

הפורטרט המוצלח הפך את אוולין למבוקשת ביותר בקרב קהילת האמנים הנחשבים של פילדלפיה באותה התקופה.

תרומת הצעירה לכלכלת הבית הייתה בלתי מבוטלת, אבל אם המשפחה הייתה זקוקה להכנסה יציבה שתפרנס את שלושת הנפשות לבית נסביט. ניו-יורק, התפוח הגדול, תמצית ארץ האפשרויות הבלתי נגמרות, הנה היא בדרכה אלייך.
כשהתאחדו בני המשפחה בניו-יורק, כעבור כמה חודשי חיפוש עבודה ומגורים בחדר אחורי קטנטן וצר מלהכיל, נשלפו מכתבי ההמלצה שכתבו אמני פילדלפיה, וקריירת הדוגמנות של אוולין נסביט עלתה על דרך המלך.
הסופרמודל הראשונה פיארה שערי מגזינים, פרסומות, מזכרות, קופסאות סיגריות וטבק, לוחות שנה, קלפים, יצירות אמנות ותצלומים. ובואו, באותה תקופה, צילומים של “דוגמנית חיה” היו עדיין חידוש, וכל תחום דוגמנות האופנה – בחיתוליו. ברגע שתצלומיה התנוססו בעיתונים ובמגזינים, פניה הפכו מוכרות, והיא הפכה ל-It Girl של ממש, כזו שמעניינת את מדורי הרכילות.

אפילו טרנדולוג האופנה (שלא ידע בכלל שהוא כזה) צ’רלס דנה גיבסון, אייר את פניה של אוולין נסביט כחלק מאוסף “נערות גיבסון” שלו, שהיווה סמן של אידיאל יופי וכל מה שנכון אופנתית ואסתטית באותם ימים.
היא כונתה “האישה היפה ביותר באמריקה”. עוד לפני שהגיע לקו האמצע של שנות העשרה.

למרות התשלום הנאה על שעות-על-גבי-שעות של עמידה בלי לזוז, אוולין הרגישה שהיא מתייבשת משעמום-על! איזה מזל שכל הצילומים האלה שלה משכו גם את תשומת ליבם של מלהקים ובעלי תאטראות, שהציעו לה תפקידי משחק קטנים.
אמה של אוולין ניסתה את הקטע של אם מגוננת, אבל כששמעה שכמה מהשחקניות הצעירות הצליחו לדוג לעצמן בעל עשיר, ההתנגדות לקריירת המשחק – התפוגגה כלא הייתה.
תחילה, היא זכתה בתפקיד קטן כנערת מקהלה.
בערך באותה התקופה היא הוצגה לפני האדריכל ואיש החברה, סטנפורד ווייט. ווייט, בן 47 דאז, היה ידוע כרודף נשים מושבע, בהסכמה או שלא בהסכמה. אוולין הייתה בת 15.

* טריגר פדופיליה, אונס וחלאת אדם *

אחרי שהזמין אותה לארוחת גורמה ידידותית בביתו המפואר, והראה לה את החדר בקומה השניה, בו נתלתה נדנדת קטיפה אדומה מזמינה במיוחד לילדות ונערות, רכש את אמונה. גם אימה של אוולין ראתה בו “חבר מרתק” עבור ביתה. ווייט העביר את בני משפחת נסביט לסוויטה במלון, מימן השכלה עבור הווארד נסביט הצעיר, ובאופן כללי – שכנע מאד בתפקיד פטרון אבהי דואג, תחליף אב מעולה.
ככה שהיה ממש קל לשלוח את האם לבקר קרובים בפיטסבורג למספר ימים, תוך כדי הבטחה כנה לדאוג לשלום ילדתה.
כמה ימים אחר כך, כמה כוסות שמפניה יותר מידי, ואובדן הכרה אחד, ואוולין יכולה הייתה לעשות שימוש בהאשטג #MeToo.
משיקולים פסיכולוגים מורכבים, אוולין נסביט הפכה למאהבת ובת זוגו של ווייט. מערכת יחסים שנמשכה כשנה.

כשווייט החל להתפוגג מהתמונה, הכירה אוולין בת ה-17 את ג’ון ברימור, מאייר בן 21 (וסבא-רבא של דרו ברימור!). הרומנטיקה פרחה בין השניים, למורת רוחם של אמא נסביט וסטנפורד ווייט שנותר ברקע, אבהי מתמיד. כשהציע ברימור נישואין לאוולין, בנוכחות האם והאנס במיל’, יהיו סיבותיה אשר יהיו – אוולין סירבה.

ג’ואן קולינס כאוולין נסביט בסרט “נדנדת הקטיפה האדומה”

למרות רפרוף קליל ובלתי מחייב ממערכת יחסים אחת לאחרת, להצעתו של המיליונר הארי קנדל ת’או היא נענתה. וחבל.
כל נורות האזהרה בהקו וזעקו שם – הבחור לא גילה לה את שמו האמיתי, כדי שאם תבחר להינשא לו, זה לא יהיה בעבור כספו, במקביל הרעיף עליה מתנות יקרות (די מסגיר את העו”ש שלך, הארי!). כמו כן, התקפות הקנאה שלו היו נוראיות, והלחץ שהפעיל על אוולין להינשא לו – היה יכול בשקט להיכלל במדריך ההפרעות הנפשיות, ה-DSM, תחת “אובססיה”.
אחרי ארבע שנות חיזור גורלי, הצליח הארי להשפיע על אוולין לחלוק את חייה איתו.
מכיוון שת’או היה נחרץ מאד לגבי טוהר הנישואין ובלה-בלה כגון דא, אוולין הרגישה חובה לעדכן אותו לגבי מצב בתוליה ויחסיה לשעבר עם סטנפורד ווייט.
בתגובה, גרר אותה בעלה הטרי ברחבי אירופה, במסע של מחווה לבתולות קדושות, כלא אותה בחדרה בין לוקיישן ללוקיישן, והפעיל כלפיה כל מיני סוגים של אלימות.
כשחזרו, ענני נקמה החלו להצטבר באופק.

ערב. בילוי ניו-יורקי טיפוסי מושך אליו את כל היפים והנכונים. הופעה במדיסון סקוור גרדן. אוולין נסביט מגיעה יחד עם בעלה, הארי. גם סטנפורד ווייט שם, בדיוק במקום הנכון כדי לספוג שלושה כדורים מטווח אפס.

במשפט שכונה “המשפט של המאה”, כל הסחי יוצא החוצה. בעל ההון מצליח לצאת מזה עם הכרה (מוצדקת) באי-שפיותו. כעבור שמונה שנים של טיפול הוא משתחרר. העיתונים מלאים בהאשמת קורבן כלפי אוולין.

אור הזרקורים כבר לא נועד לה.
מסך יורד, בסוף.