אחרי חמש שנים בתל אביב הילה רגב מצאה את קבוצת ההזדהות העירונית שלה : האמהות התל אביביות. כך תתקבלי למועדון.

אחרי בערך עשרים דקות שעמדנו בתור, אני העגלה והתינוקת המנמנמת, אחרי סבב צ’ייסרים שנערה חיננית חילקה לעומדים הרוטנים וריחות טיגון שחירפנו את כל הרחוב, הודיע מנהל המשמרת שזה ייקח לפחות עוד רבע שעה עד שנזכה לקבל את הקרפ המיוחל. רטינה כללית נשמעה בקרב הקהל, אבל אף אחד לא חשב לרגע לנטוש את המקום. אל”ף – כי כבר שילמנו. ובי”ת – אם לא נדע מה טעמו של הקרפ השמימי שגם “הארץ” וגם “מאקו” שיבחו בכזאת התלהבות בשבוע החולף, איך נדע מה לכתוב באינסטגרם? היינו בתוך ההייפ. בתוך תור של ארבעים אנשים בשישי בצהרים שמוכנים לשלם 30-40 שקל (לא כולל שתייה!) כדי להרגיש שאנחנו עושים את הדבר הכי קולי שאפשר. ותנו לי לאמ:לק לכן – הקרפ, שלב אחד מעל פיתה חיטה מלאה מבחינתי, היה בסדר.

למי שמגיע מבחוץ לתל אביב (וכולנו מגיעים מחוץ לתל אביב. המטרה היא להכחיש, להדחיק ולטשטש את העובדה הזו) העיר נראית כאילו היא נמצא בהיפר ונטליציה של טרנדים. שכולם מקבלים הוראות מה ללבוש, לאכול, לדבר ורק את איכשהוא מפספסת את החוקים הלא-כתובים, פשוט כי אף אחד לא טרח לעדכן אותך. כל עוד הייתי רווקה הוללת בזוגיות נמשכת יכולתי לשקר לעצמי שאני לא חלק מזה. אני והבעל היינו מסתובבים לנו בשדרות רוטשילד, פוערים עיניים מול השפע המסחרר ומגחכים לעצמנו בדירת החדר המתקלפת שעולה יותר מדי. “ראית מה היא לבשה? עם הז’קט הזה?” הייתי סחה לו “והבחור הזה עם הזקן. בירושלים היו סוקלים אותו, פחח”. הרגשנו אאוטסיידרים מבורכים. כאלו שלא מתאימים מבחירה ו”לכי, לכי, מי רוצה אותך בכלל יא מכוערת”. ואז הפכתי לאמא. וכל העקרונות שלי עפו לעזאזל.

בואו נשים את זה כבר על השולחן ותוכלו להעליב אותי בטוקבקים אחר כך. להיות אמא תל אביבית זו תחזוקה בלתי נגמרת אך ממכרת. יש לי חברות אימהות בכל פרברי הארץ, אף אחת מהן לא עובדת קשה כמוני בלהיות אמא. אפילו שמעתי, חכו עם זה, על מישהי בפתח תקווה שפשוט לבשה טרנינג וטי שרט וירדה לגינה. ככה! עם שקית במבה! וכפכפים! כן, גם לי לקח זמן לעכל את זה. ועכשיו אני מתגעגעת לבמבה. אבל המסר שאני מנסה להעביר פה, הוא שבתל אביב היא יכלה לעשות את זה, אבל הטרנינג היה צריך להיות מסוג מאד מסוים, החולצה הייתה צריכה להיות ויטנג’ מקורי מהסבנטיז עם הדפס של מלחמת הכוכבים והכפכפים? היא של סטן סמית לבנות? כי אם לא, אנחנו צריכות לדבר.

זה בסדר, תגחכו. אני מבינה אתכן. גם הילה הישנה הייתה מגחכת. “הו, התל אביביות האלו, ריקניות כל כך, משועבדות למותגים, לפוזה, לשואו-אוף, עובדות כל כך קשה בלהוכיח לעצמן שהן מיוחדות” ואני אגיד לכן “נכון, נכון אבל תשמעו, זה גם נורא כיף וזה גם נחמד לפעמים. במיוחד כשאת מנצחת בתחרות המבטים השיפוטים בגן הבימה”. כי להיות אימא זה להיוולד לעולם של כאוס שבו את בעיקר מאבדת את עצמך וצריכה להבין מחדש מה קורה. בחודשים הראשונים כשהתינוקת נשמה את עצמה בעולם אני התכרבלתי בטייצים מטונפים וחולצות מסלול של הבעל שאיכשהוא שרדו סלקציות ושנאתי את עצמי. הייתי מסתכלת מהמרפסת של הדירה המתפוררת על האמהות השיקיות בשדרה, מסתובבות להן עם מיץ סחוט טבעי וגוף שנראה שמעולם לא עבר ב”ליס” ומקנאת בטירוף. רציתי גם. ההתקרבות האיטית שלי ל”כת האימהות התל אביביות” גבתה אמנם מחיר כבד בחשבון הבנק ומהזהות הישנה שלי, אבל היא אפשרה לי לחזור לשפיות. פתאום גם לי ניתנה גישה לספר החוקים הסודי של העיר. אני אמנם לא ממלאת את כל החוקים בדבקות (התינוקת לא טבעונית וטרם הייתה בהופעה באוזןבר) אבל מתחילה להרגיש פה נוח. וביננו, מי לא רוצה להרגיש נוח?

כך תהפכי לאמא תל אביבית

אז מה זה אומר להיות אמא תל אביבית?  נתחיל בזה, שכל אחת יכולה להיות אמא תל אביבית. את רק צריכה מלא-מלא כסף ובטחון עצמי. המטרה הראשונית שלך היא להיות רזה או לפחות להיות בדרך להיות רזה הודות ליוגה-פילאטיס-טי.אר.אקס-מאמן אישי. תאמינו לי, אין תענוג גדול יותר מלדחוף את העגלה בפארק הירקון בבוקר יום שישי ולראות את כל המטורפות האלו נמתחות על רצועות גומי מעצים עייפים כשבחור קשוח וקירח צועק עליהן. ואז את מסתכלת בגעגועים על הג’ינס של טרום ההיריון ומחליטה להצטרף גם. אגב, זה עדיין מצחיק כשהוא צועק עלייך ואז אתם עושים סלפי.

בשלב מסוים כל המלתחה שלך הופכת להיות טרנינג או ווריאציות על בויפרנד ג’ינס. זה מאד חמוד מצד חזאי הטרנדים לקרוא לזה “בויפרנד” ולא “הג’ינס היחיד שמרגיש לך נוח אחרי הלידה כי יש לך בטן קטנה שתיעלם רק בעוד אלפי שכיבות סמיכה ולמי יש כוח”. מניחה שזה היה יותר קליט מבחינה שיווקית. עם הבויפרנד תגיע הטישרט הלבנה (הטישרט של אימהות תל אביביות לא מתלכלכת לעולם. יש לנו שכבת מגן בפטנט של רון חולדאי) או האפורה, או האפורה הכהה או השחורה או עם הפסים. אם מתחשק לנו להתפרע, אנחנו הולכות על נייבי-כהה ליום המשפחה. כל חריגה מהמתודה הזו מביאה למבטים מתפלאים בג’ימבורי הסודי של הסנטר (ליד הסופר פארם, קומה מינוס אחת. אל תגידו שאני שלחתי אתכן).

אמהות תל אביביות מתנהלות בנעליים שטוחות בלבד כי החיים קצרים מדי והתינוקת בדיוק למדה להשליך את עצמה מול מכוניות נוסעות ולחייך. אפשר להתלבט בין סניקרס, נעלי בלרינה או לופר’ס. לאחרונה חל פיחות משמעותי במעמדן של הנעליים הלבנות. הודעת אס.אמ.אס נשלחה לבוחרות. בתיקים אפשר להתלבט בין קאנקן מקורי לקאנקן מקורי. אין לך חמש מאות שקל לשים על התיק? אוו, חבל. לאמהות עם בעיות עו”ש יש סיוע דרך קרן תמיכה שנקראת “תיקי בד שקיבלת כשעשית קניות”. ניתן לשלוף מהם פירות חתוכים, בקבוקי מים וחטיפים מחנות הטבע הסמוכה. אם אף אחת לא מסתכלת עלייך בגינה, את יכולה להחריש במבה ולקוות שהתינוקת לא תציע למי שלידה.

עכשיו, זה החוק הכי חשוב באמהות התל אביבית – תמיד, תמיד שיהיה לך משקה ביד. כוס קפה חד פעמית או מיץ סחוט. חשה הרפתקנית? לכי על פחית מיץ אננס וקוקוס. האם יצא לי להסתובב עם כוס קפה ריקה במשך שעות רק כדי לשמור על התדמית? אולי. אבל יאמר להגנתי שלא הייתי היחידה. ומה אנחנו עושות בבגדינו היפים וכוסות הקפה הריקות שלנו? בדיוק מה שאתן עושות: מרכלות, משוות, משוויצות (“כן, היא בדיוק התחילה ללכת והיא כבר פותרת משוואות עם שני נעלמים, ושלך?”) ובעיקר בודקות מסביבנו אם יש מצטרפות חדשות לכת. סימני זיהוי בולטים: עומדות ארבעים דקות לקרפ בינוני ומחייכות.

מה לובשים לגינה?