החגיגות על כניסת החוק המחייב לעגל מחירים הן הרבה מעבר לתרומה האישית לכיסנו. הן שמחת הנצחון של הצדק הפואטי. הנחת העבודה של בריוני הארגונים הגדולים היתה ששברירי השקל האלו הם שברירי כלום עבור 99% האזרחים – הקונים המפרנסים אותם. עבור ה 1% האחד שמנקז אליו את שברירי המטבעות האלו, מדובר בהון.

ברוב רעש ותרועה גדולה חגגה המדינה את כניסתו של החוק שאוסר על קביעת מחירים באגורות שלא ניתן לשלמם. הקץ לגזילה ולגניבת הדעת השיווקית שמציירת תמונה מעוותת לפיה זוג תחתונים נמכר במחיר של 19.99 ש”ח. מעתה אימרו 20 ש”ח. הרי היה ברור לכל שאותה אגורה עלומה, מטבע שנגנז זה מכבר על שיבוליו, אותה יחידה המאפשרת לשמור על הקידומת הזולה יותר, לא תוחזר לעולם לקונה התמים. הרי היה ברור מאז ומעולם שכשאנחנו אומרים בינינו לבין עצמנו שהמחיר הוא 19 או 20 זה מעיד פחות על האספקט הכלכלי ויותר על מבנה האישיות שלנו. האם אנו מהמכחישים או מהמתמודדים בעוז עם האמת כפי שהיא? בין אם כאלו או כאלו אנו, מענין לעשות תרגיל בחשבון פשוט: נניח שאנחנו הולכים פעם בשבוע לסופר ומשלמים במזומן. ונניח שבכל פעם נגזלו מאיתנו 9 אגורות לכל היותר. אותן תשע הניגזלות יחסכו מאיתנו הוצאה של כארבעה שקלים בשנה, בהנחה שכל הבודדות יצטרפו לחשבון אחד. עבור האזרח הבודד, אין לזה משמעות, החסכון הוא כמעט סמנטי.עבור רשתות המזון מדובר בעשרות מיליונים.
אלא שהחגיגות והכותרות שהחוק הזה קיבל הן הרבה מעבר לתרומה האישית לאזרח. החגיגות כך נראה, הן שמחת הנצחון של הצדק הפואטי. תוקנה עוד עוולה, גם אם בקטנה. כי זה פשוט מעצבן לקבל חשבון לפיו מגיע לך עודף שמבחינה טכנית אי אפשר לקבלו.

לכולם היה ברור שהשיטה עקומה ובכל זאת צריך היה לחוקק חוק שיוציא אותה משימוש. למה בעצם צריך היה את המחוקק, על עוזריו הפרלמנטריים, התקציבים ועשרות השעות שהושקעו בזה כדי להוציא אל מחוץ לחוק קלקול מובהק שכל ארגון יכול היה לתקנו במו ידיו אילו רק רצה?
מי מנע מהחברות הציבוריות להניח מיוזמתם שהלקוח שלהם הבין מזמן את הטריק השיווקי השחוק הזה, וזה שורף לו את האמאמאמא של הפיוזים?
למה לא החליטו מיוזמתן להתייחס אליו בכבוד ולנקוב במחירים הוגנים ולא מתעתעים?
פשוט מאוד, כי ככה ממקסמים רווחים! כשמדובר בשברירי שקל, או שברירי דולר ההנחה היא שעבור 99% האזרחים הבודדים אלו שברירי כלום. אבל עבור ה 1% האחד שמנקז אליו את שברירי המטבעות האלו מדובר בהון. זה התרגיל השיווקי הגאוני שעומד בבסיס הכלכלה של הארגונים הגדולים. הבריונים החדשים שנולדו עם הכלכלה הגלובאלית, שביססה באופן עמוק את היתרון לגודל וחיסלה את העסקים הקטנים. זאת השיטה שמאפשרת למעט ארגונים גדולים, ששייכים למעט מאוד בעלים, שמרוויחים הרבה כסף מעבודתם של הרבה מאוד אנשים יחידים. אלו כוחות השוק. אבל השוק איננו ישות עצמאית. הוא בנוי מארגונים שמנוהלים על ידי בני אדם. ואלו יכלו באותה מידה לתמחר מוצר ב 19, או 19.99, או ב 20 ש”ח. אלו בדיוק אותם אנשים שהיו יכולים להחליט לוותר על שכר שהוא פי 79 מהשכר החציוני בארגון שלהם, אותם אנשים שהיו יכולים לבחור לקיים ארגון שחזונו בקיום מערכת ערכים שהגינות ושיוויון יחסי בבסיסה. לטובתם, כדי שלא יצטרכו להישמר ולהצטדק כל הזמן, או להתבצר בין חומות הקפיטול.

החוק הוא חשוב, אבל ברור שברגע זה ממש יושבים אשפי המכירות בשירותם של גבירי העיירה ורוקחים פטנט חדש שיאפשר להוציא עוד כמה גרושים מאזרח תמים.