ג’יימס בונד, סדרת הספרים-סרטים הכי מצליחה בהיסטוריה, עד “הארי פוטר”, רשמה כמה כותרות בזמן האחרון. יעל רוזנולד יניב מצטיידת בקוקטייל ושמלת ערב וירטואלית, ויוצאת לחקור.

הטמפרטורות מטפסות, הרוחות מתחממות, בני התשחורת מתחילים למלא את הרחובות, זה בדיוק האות לעבור זמנית למקומות קרירים יותר. שנשכור קרונית חשמלית ונטפס בה לגובה 3,000 מ’ על האלפים האוסטריים, אל מקום מבודד בו נוכל ללגום מרטיני מנוער, לא מעורבב?

בחודש יולי, כך סיפרו הכותרות הפחות זועקות בגופי התקשורת, עתידות להיפתח דלתותיו של מוזיאון ייחודי שכולו מחווה אלגנטית למרגל המוכר בעולם.

“טרנץ’, סילביה טרנץ’. אני מעריצה את המזל שלך מר…?”

“בונד, ג’יימס בונד”.

ממש במקביל לכותרות ההן, סיפרו כותרות אחרות כי נערת בונד הראשונה, אוניס גייסון, היחידה ששיחקה בשניים מסרטי הסדרה ואחראית על הדיאלוג שהוליד את אחת מהשורות האהובות ביותר בסרטים, נפטרה בגיל 90.

בדומה לשאר שחקניות סרטי בונד בשנות ה-60 וה-70, גם קולה של אוניס לא נשמע, ושורותיה הוקלטו מראש ע”י שחקנית הקול ניקי ואן דר זיל.

זמן טוב לחוויה נשית מתקנת לסילביה טרנץ’ והענקת פרס מפעל חיים לבונד-ג’יימס-בונד, האין זאת?

כמו בכל מעמד חגיגי שכזה, גם כאן מתבקשת מיני-סקירה של רגעי מפתח בקריירה.

איאן פלמינג, אביו הספרותי של ג’יימס בונד, בחר בקריירת עיתונות קצרה, במהלכה נשלח לרוסיה לסקר משפט ריגול מתוקשר. כשהרגיש שכיסיו לא מלאים דיים, עזב את עולם התקשורת, והלך לעבוד בבנק. פלמינג מצא עצמו נמק בעודו בחיים, ולכן אץ בחזרה לזרועות הכתיבה העיתונאית.

הוא נשלח לרוסיה, לסקר עבור The Times. סיפור כיסוי, כמובן, שטשטש את העובדה שלמעשה עבד כמרגל בשירות הוד מלכותה.

בתום מלחמת העולם השניה, ופרישתו מהשירות המודיעיני, ביקר והתאהב באי ג’מייקה. היה זה שם, בתחילת שנות ה-50, שרכש לו פלמינג ציוד כתיבה בסיסי בדמות מכונת כתיבה מצופה זהב, והתיישב לכתוב את ספרו “קזינו רויאל”. ג’יימס בונד נולד.

בספרו של פלמינג, דמותו של בונד מתוארת במרחק של פסע וחצי מהיות רוצח קר דם. כמו כן – שוביניסט בעל בעיות רגשיות. מהסוג שהיינו ממליצות לבלוק במהירות בכל הרשתות החברתיות.

מזל שיש את שון קונרי, שלקח את בונד למקום שרמנטי וחמים יותר.

(אוניס גייסון והשמלה האדומה האייקונית)

מסתבר שמאחורי הקלעים, קונרי היה סוג של התמוטטות עצבים מהלכת, שונה לחלוטין מהדמות יציבת הידיים שמופיעה על המסך.

אוניס גייסון ששיחקה לצידו, העידה כי למרות שהכירה את קונרי שנים, ככה? עוד לא ראתה אותו. היא הוסיפה שכל העיכובים על הסט הפכו אותו למתוח וחרד כל כך, שכאשר הגיעה הסצינה הזו בקזינו, הוא התבלבל במהלכה עשרות פעמים (בסוף היו אלה כמה כוסיות אלכוהול שסגרו את פינת הרוגע עם טוויסט המתבקש).

עיכוב משמעותי אחד נרשם סביב נושא הלבוש בסצינה. גייסון הגיעה לסט לבושה בשמלת ערב בצבעי חום וזהב, רק כדי לגלות שהסט כולו עשה לה ברנדה-קלי 90210 ושהיא נבלעת בתפאורה.

מהר מהר נשלחו המלבישה והיא לחפש איזה פתרון בחנות סמוכה. החנות הייתה בהחלט נכונה להציע לה לרכוש איזה כמה פקעות של צמר יפה, שיכול להיות יופי של שמלה. פחות מפתה, הסכימו המלבישה וגייסון. בדרכן החוצה, מאוכזבות, קלטו עיניהן שמלה אדומה אחת חשופת כתף במידה 50. המלבישה אמרה בחדווה “ניקח אותה!”, ומכיוון שגייסון לבשה מידה 38 ביום-פסטה, המלבישה המוכשרת פשוט גזרה ממנה גוש בד, והידקה בסיכות את כל צד השמלה, מה שהצריך תזוזה זהירה במיוחד מצד השחקנית.

השמלה הפכה לאחת מתלבושות האייקון של סדרת הסרטים.

באותו הסרט מופיעה סצינה בלתי נשכחת נוספת – השחקנית אורסולה אנדרס (AKA: האני ריידר) יוצאת מהים, לבושה ביקיני לבן וחגורה בחגורה צבאית בעלת נדן לסכין ציידים. מכירות הביקיני הרקיעו שחקים לאחר מכן (שזה יופי של הישג בשביל פריט שהיה שנוי במחלוקת למדיי עד לאותה נקודת זמן).

סרטי ג’יימס בונד הראשונים יצאו לאקרנים במהלך שנות ה-60. בשנים האלה ממש התקיימה בארה”ב מהפיכה היסטורית – המהפיכה המינית. הגלולה הנשית בת ההשגה, שיחררה את נשות ארה”ב מהפוריטניות המשפחתית של שנות ה-50, ואיפשרה להן להפגין מיניות בוטחת ונוכחת.

נערות בונד, בהתאמה, הציגו את אותה הגישה בדיוק, בעודן מפלרטטות, יוזמות ומגיעות לבסוף – לא במאמץ רב – למיטתו של הארכי-מרגל.

אם שני הסרטים הראשונים הציגו מיניות נשית משוחררת יותר, הרי שבסרט השלישי בסדרה, “גולדפינגר“, כבר עלתה והתעלתה דמות נשית מרתקת הרבה יותר – פוסי גאלור (בגילום השחקנית הונור בלקמן. הפמיניזם לא נגע בשמות הגיבורות). בחליפות מכנסיים, ג’קטים ספורטיביים ובקריירת טיס מפוארת, פוסי גאלור הייתה חידוש נשי מרענן וקול קורא לאפשרויות נשיות חדשות בהוליווד כולה.

מאז, נערות בונד, כמו גם מרשעות בונד, היוו סמן יופי בהוליווד, עם הופעות בלתי נשכחות של השחקנית הישראלית עליזה גור כצועניה (“מרוסיה באהבה”, 1963), ג’יין סימור, בתפקיד שחשף אותה לעולם (“חיה ותן למות”, 1973) והדוגמנית ותופעת הטבע, גרייס ג’ונס (“רצח בעיניים”, 1985).

באופן טבעי, בחירותיהן האופנתיות של הדמויות, ייצגו הלך רוחות בן זמנן, עם הדפסי פוצ’י על בגדי ים ואורך מידי בחצאיות בסרטים משנות השבעים, ובמראה נקי וספורטיבי יותר בשנות התשעים (רק שמלות הערב נותרו עמוקות מחשוף באותה מידה).

גם דמותו של ג’יימס בונד עברה שינויים ועדכונים ברוח התקופה, והדמויות הנשיות שלצידו הולכות ותופסות תפקיד שיוויוני הרבה יותר. הי, ב”מחר לנצח” (1997) נלחמה נערת בונד במשך כמעט 4 דקות שלמות מבלי שיהיה אפילו בונד אחד להתפעל ממנה בצד. בסרטי עבר היא הייתה מנצלת את הזמן הזה כדי לבהות בהערצה בעיניו.

באופן הזה, ואם להתבסס על תקדימי עבר היסטוריים (הלו! ד”ר הו אישה!), אולי הצעתה של ראש הממשלה הבריטית, תרזה מיי, שג’יימס בונד הבא יגולם ע”י אישה, לא מופרך כל כך.