ערב החג מרובה השמות הוא אפשרות נפלאה להנות מאסקפיזם צרוף. אז שמותיו השונים, על שום מה?

חג המצות – נכון, ערב החג וה”חריין” המקודש הוא ביקורן הראשון של הפריכות השבירות הללו על שולחננו, אולם הסיבה העיקרית לכך שהן שורדות מדור לדור היא האפטר פארטי המסורתי – מצות עם שוקולד.

חג הפסח – הוא שמו המורבידי משהו, על שם בכורות היהודים שפסח עליהם המוות בליל יציאת מצרים, או לחליפין, על שם בכורות הגויים שפסחו עליהם החיים.  קשה להבין איך טבח המוני של ילדים מעם אחד הוא סיבה לחגיגה לעם אחר. בכל מקרה – אפשר לפסוח על שיקוליו של בורא עולם ולהנות משולחן נאה, נרות שבת, אוכל טעים, ושירים מלוא גרון.

חג החרות – זה שם מלא הבטחה, לילדים חרות מבית הספר, למבוגרים חרות מהפקקים בכבישי המרכז, ומי שרוצה, חופשי לצאת לטיול אופניים ולשוח בפיקניק בטבע.

חג האביב – אשרי החג שזכה בשם הזה, מעורר תקוה, מאיץ התחדשות וקורא לנו לצאת לטבע. אפשר להריח את החג באויר, להנות מפריחת ההדרים או מפקניק רומנטי. והכי טוב, קרוב לבית.

חג הגאולה – כל עוד אנו משמרים בכוונה גדולה את מצבנו המדיני, שמשפיע על מצבנו החברתי, שמשפיע על מצבנו האישי או לפחות על מצב רוחו של המיעוט הנרדף שבינינו – די בטוח שהדרך הזו בה אנו הולכים לא תביא לנו גאולה, אף לא חרות אמיתית, אבל,  מה עוד צריך אם יש לנו אביב בלב ומצות עם שוקולד?

חג שמח, אביב פורח ושנהיה טובים לעצמנו.