בתחילת 2019 עתידה להיפתח במוזיאון האופנה והטקסטיל בלונדון, תערוכה חדשה הסוקרת את “לונדון המגניבה” בין אמצע שנות החמישים לתחילת שנות ה-70. יעל רוזנולד יניב כותבת על רוחות של שינוי ברובע צ’לסי.

גיליון אפריל של מגזין TIME בשנת 1966 הוקדש כולו ללונדון, העיר המסעירה והאופנתית (באנגלית זה נשמע יותר טוב Swinging City). מעמדה של לונדון כבירת כל מה שמגניב ונכון היה בלתי מעורער.

חת’כת דרך מעיר אפרפרה ועגמומית, מוכת הפצצות גרמניות, פוסט מלחמת העולם השניה.

את המהפך הזה ניתן היה לתלות בשני גורמי מפתח – כסף וצעירים.

מתוצאות ה”בייבי בום” שלאחר המלחמה – בשנות השישים כ-40% מאוכלוסיית העיר הורכבה מגילאי 25 ומטה. מגבלות פוסט-מלחמה הציתו בהם רוח מחאה. ביטול חוק גיוס חובה לגברים הפך אותם לפנויים הרבה יותר, כדי להוציא את המחאות האלה לפועל.

בהיבט הכלכלי, בתקופה זו עלו ההכנסות של אנגלי ממוצע על ההוצאות בשיעור של כ-183%. בלונדון הרוויחו יותר. כל הכסף הזה בידיים צעירות? איזה שגשוג של אופנה, מוזיקה, עיצוב וכל דבר שיגרש את הדיכאון של אחרי המלחמה.

ובתוך כל העושר התרבותי, כלכלי וחברתי הזה – ניצב רובע צ’לסי.

ניים דרופינג: רובע צ’לסי הלונדוני, מאז שהוכרז רשמית בשמו במאה ה-16, משך אליו אריסטוקרטים ואמנים. המלכה אליזבת’ הראשונה התגוררה בו עד הכתרתה. גם תומס מור, מחבר “אוטופיה“, עד שנעצר וסיים את חייו במצודת לונדון. ציירים, משוררים וסופרים שנהרו לצ’לסי בהמוניהם במהלך המאה ה-19, הפכו את הרובע למרכז תרבות וחדשנות. בביתו של האינטלקטואל תומס קרלייל, יכלו לחכך שכם בשכם צ’ארלס דיקנס עם צ’ארלס דארווין. לא רחוק משם נעצר אוסקר ווילד על נטייתו המינית. המאה ה-20 זימנה לצ’לסי את וירג’יניה וולף, אגאתה כריסטי והצייר פרנסיס בייקון.

מלחמת העולם השניה הפילה את הרובע מתהילתו, והפכה אותו לאזור של עוני.

בדיוק במצב הזה פגש אותו ארצ’י מקנייר.

המקום היה מדבר מסחרי, שהתרפק רעיונית על תהילת העבר הבוהמית שלו. אנשים טופפו בנעלי בית מהוהות ברחוב עד למכולת השכונתית, כדי לקנות רק איזו כיכר לחם.

מקנייר סיפר “הרגשתי בבטן ש-King’s Road הולך להמריא“. שאלה של ביצה ותרנגולת – לא ברור אם קינג’ס רואד באמת עמד להמריא וארצ’י הקדים את התנועה, או שארצ’י הוא-הוא שגרם לקינג’ס רואד להמריא. כך או כך, ארצ’י מקנייר הקים בצ’לסי המנומנם ארבעה עסקים – בקינג’ס רואד 128 הקים את סטודיו אליסטר ג’ורדן לצילום, שהופעל ע”י צוות שכלל את אנתוני ארמסטרונג-ג’ונס; בקומת הקרקע של הבניין, הקים את ה”פנטזי“, אחד מהאספרסו ברים הראשונים בלונדון; בזכות היכרותו עם מחצית משכניו לרובע, התוודע למארי קוואנט ואלכסנדר פלאנקט גרין. הוא עזר למארי להקים בוטיק אופנה בקינג’ס רואד 138 (BAZAAR) ולאלכסנדר להקים מסעדה במרתף הבניין.

לוגמי האספרסו של הבוקר, יכלו לזכות במשקה מחוזק בערב, ולהמשיך את המסיבה בסטודיו שבקומה העליונה, אחרי שעת הסגירה.

כמעט מיידית, בוטיק BAZAAR של מארי קוואנט הביא איתו מהפכה. זה היה המקום בו כל מי שצעירה ואופנתית הייתה חייבת לבקר בו.

כשמגזינים כמו VOGUE הציעו חליפות טוויד צמודות מותן, בשילוב כפפות וכובעים תואמים, ולצעירות נאמר להיראות מבוגרות יותר, כי אופנה זה משהו שמותר שיקרה להן רק אחרי גיל 30, הבגדים שעיצבה קוואנט, היו רדיקליים, שונים, מהפכניים. מארי קוואנט הביאה בשורה אופנתית, בדמות חצאית מיני קצרצרה נועזת, צווארוני פלסטיק לבנים על שמלות שחורות קטנות וצבעים עזים ומשמחים, וסגנון Mod חופשי ונושב מרוח נעורים בא לעולם.

קהל של צעירות אופנתיות, בשילוב עם אנשי עיצוב, צילום, פודיז חובבי איכות קולינרית ומיני אמנים, הסתובבו כולם ברובע, ממסעדה לפאב ומפאב למסיבה, ויצרו את מה לנצח יוכר בתור “חבורת צ’לסי” (Chelsea Set).

חדר האוכל האדום של מארי קוואנט היה המקום הנכון להיות בו, סיגריות ובקבוקי יין זול היו ציוד חובה.

דיאנה מלי, דוגמנית שעבדה בבוטיק של קוואנט, והסתובבה עם החבורה באותם ימים, מספרת “קראתי הרבה על חבורת צ’לסי בדיעבד, ועל החשיבות שלה, אבל זה לא הרגיש ככה בזמנו. הייתה תחושה של חדש ומרגש, כן, של היות חוד חנית של שינוי. וכמובן, כתבו עלינו כל הזמן בעיתונים. בכמה מובנים, חבורת צ’לסי הייתה בעצם המצאה של התקשורת. הפוקוס עלינו היה מעל לכל פרופורציה“.

אומה שלמה תלתה עיניים בחבורת צ’לסי, וכל חצי-אינסידנט של מי מהנמנים עליה, הגיע למדורי הרכילות ולשערי העיתונים.

בתחילת שנת 2019, עתידה להיפתח במוזיאון האופנה והטקסטיל בלונדון, תערוכה הסוקרת את שנות “לונדון המגניבה”, דרך אופנה, טקסטיל, פריטי עיצוב, ריהוט, תאורה וחפצי נוי.

אולי רוחות של שינוי ינשבו שוב מכיוון צ’לסי.

להסתובב בצ’לסי כמו בוהמה מקומית, המלצות על קצה מזלג:

• רחוב Bywater מלא בבתים צבעוניים, פוטוגניים להפליא.
• הגן הסודי Chelsea Physic Garden הוא גם הגן הבוטני הותיק ביותר בלונדון וגם מקום לעצור בו קצת את הזמן, עם איזה קפה טוב.
• השוק של ימי שבת בכיכר Duke of York, מציע כל מיני מאכלים מקומיים וסחורה טריה.
• בתקופה הקרובה, אפשר לשתות קוקטייל אספרסו מרטיני חגיגי בבית הממתקים העצום בסניף גני צ’לסי של The Ivy.

בחורף הקרוב, נרניה קמה לתחיה בקפה Blue Bird האייקוני. שתדעו.