בגדים קל לתקן. האם ניתן לתקן גם את הרגלי הצריכה? או את השיטה הכלכלית? תובנות מעונת הסיילים התוססת וסמינר לימודי אחד, על קפיטליזם קשוב.

השבוע כינסה קרן השקעות האימפקט 2b community את חברות הפורטפוליו שלה, סטרטאפים טכנולוגיים וחברתיים כאחד לסמינר לימודי בנושא הטמעת עקרונות חברתיים בארגונים. המרצה הנלהב, תומאס אקשמידט, מומחה לתחום, סיפר על דרכים שונות בהן חברות יכולות לשפר את הביצועים שלהן, רק כתוצאה מכך שתיישמנה עקרונות חברתיים בליבת העסקים. כל שעליהן לעשות הוא לזקק את הייעוד שלהן. הכוונה החזונית העמוקה שבליבת הארגון.

הי, נרדמתן? נשמע לכן ג’יבריש מדוברת שמכבידה על העפעפיים? אל דאגה, תיכף מגיעים לסיילים! (ספוילר – כן, הם ממשיכים).

אם נחזור רגע לתיקון עולם – לנסות ליישם עקרונות של קפיטליזם קשוב על ארגון קיים היה נשמע מפיו של המומחה כמו ערבוב של מירוק המצפון, מיתוג מחדש וחשיבה שיווקית. אם יש דבר אחד שמייצג את הקפיטליזם הנוכחי ושתיקונו יביא לשינוי גלובאלי אמיתי הוא אי השיוויון. אילו היה מנגנון שמבטיח שיוויון יחסי בכל ארגון, היתה התחרות פורחת, המחירים היו יורדים, כלובי זהב היו מתפרקים ובעיקר, רוב בני האדם היו מרוצים יותר כיוון שההבדלים בינם לבין חבריהם המצליחים מאוד, היו מדודים יותר.

אפשר לשפר את העקרונות החברתיים בארגונים, ליזום פרויקט חברתי, לתרום יותר לקהילה, אי אפשר להפוך אותם למתוקנים יותר בלי להחיל עליהם מראש ערכים שיבטיחו שיוויון יחסי ואת טובתם של כל הצדדים.

קל הרבה יותר, וצריך, לבנות מלכתחילה חברה שמתבססת על העקרונות של קפיטליזם קשוב. שהעובדים בה יודעים לאן הם נכנסים, הלקוחות שלה יודעים איזה מוצר הם קונים, ובעיקר, כזו שכל הגורמים המעורבים – בעלי מניות, ספקים, עובדים וצרכנים, מבינים שלצדק החברתי שיביא איתו הקפיטליזם המתוקן יש מחיר, אך הוא שולי ולכן יהיו מוכנים לשלם אותו.

אם נתייחס לענף האופנה לדוגמה, הרי שהוא מתמודד עם שלוש בעיות מרכזיות: מה לייצר, באיזו כמות ובאיזה מחיר. השילוש הקדוש הזה אחראי לעלויות המלאי והבלאי הגבוהות וממנו נגזרת איכות המוצר. יותר ממאה מיליארד דולרים של פסולת שנזרקים מדי שנה, הביאו את התעשיה להיות המזהמת השניה בגודלה בעולם. מפגע אקולוגי עצום שפוגע בעיקר בפועלות בשקל, שעובדות 24/7 במדינות עניות שהשכלנו להסתיר מעינינו.

המותג הספציפי, הארגון הבודד, יכול לשפר את המצב. הוא יכול לייצר הרבה פחות ועדיין לצמוח במכירות, אילו היה בינו לבין הלקוח מעין חוזה שמבטיח את האינטרסים של שני הצדדים. זה שמוכר וזה שקונה.

חגיגות הסיילים שנפתחות טרום העונה ונמשכות עד סופה, הפכו לנשק יום הדין. החברה שמוכרת לוקה בחוסר וודאות, רוצה להבטיח שתוכל לספק את רצון הצרכנים ברגע שיתעורר ביום שישי שחור אחד, ולכן מצטיידת במלאי גדול מהדרוש. לכי תנחשי איזו חולצה לבנה בדיוק תתחשק לך בשבת? בערך 30% מלאי עודף מיוצר כתוצאה מהשיטה של האופנה המהירה והוא גורר אחריו בערך 40% עליה במחירים. לכן ירידת המחירים אפשרית. בסוף הרי הארגון צריך לשרוד, כדי שהצרכן יוכל להנות ממנו גם בשנה הבאה.

כדי להתמודד עם רכבת ההרים המשתוללת הזו, של עליות ומורדות, צריך לייצר מסלול מקביל שיאפשר ללקחות להנות תמיד ממחירי סייל ולמותג לתמחר את המוצרים כך שישאירו בידיו את הרווח הנחוץ לתפעול השוטף. הרי מי באמת נהנית מהתנפלות המונית ביום אחד על החנויות והאתרים? מי רוצה להיות חלק מהעדר?

המסלול המקביל הוא אפשרי. הוא החוזה האמיתי בין הארגון והלקוח בו שניהם נהנים ומבטיחים כל אחד את טובתו של האחר. הוא גם שמעצים את כוחה של הקונה הבודדה ומשתף אותה באחריות לתוצאות. המסלול המקביל, שמבטיח הנחה קבועה מאפשר ללקוחה להיות אדישה למבצעי הבזק, ככל שההפרש בין המחיר הטוב הקבוע שלה לבין המחיר המצוין של יום שישי השחור, קטן.

בעידן הסיילים לנצח אין עוד מקום לצרכניות שיושבות על הגדר ומחכות לראות איך המותגים הגלאדיאטורים נלחמים על ליבן. אם הן רוצות עתיד שבו שוכנים יחדיו מחירים זולים, סביבה אקולוגית, חמלה על העובדים קשי היום, תרומה לקהילה וצדק חברתי – על הקונות לרדת למגרש ולהשתתף במשחק הכלכלי, שתחילתו מחוייבות, וקבלת החלטות, וסופו בתוצאות. אם ההחלטות היו טובות – כולן תרווחנה, מחירים טובים, מוצרים אהובים, רווחים עבור כולן. אם פחות טובות, יתנו הלקוחות כתף ומשוב ותעזורנה להשתפר לפעם הבאה. כך אפשר לקיים סחר הוגן בפועל, לא רק במילים.

הפתרון לענף אופנה לפיו נוכל להמשיך לקנות בשמחה ולהתלבש בששון בלי שנצטרך לקחת משכנתא או לגזול את פיתם של רבבות העובדים השקופים שמסתתרים מעבר לים, נמצא בחלוקת האחריות על המשאבים והתוצאות בין הספקיות והצרכניות.

זהו קפיטליזם מתוקן, הלכה למעשה. הוא משתלם לכל הצדדים. זה הייעוד של CO.CO  ומשום כך הפכו 1090 לקוחות לשותפות. והן תמיד נהנות יותר. אפילו בסייל.