השבוע קיבלנו תזכורת לשגרה השברירית. דומה לזו שהייתה כאן לפני יותר מחמש שנים. וכמו אז גם עתה – כשהתותחים רועמים המוזות נכנסות לממ”ד. נזכרתי בטור הזה שפורסם בשלהי מבצע צוק איתן.

בימים שכאלה, נדמה ששום דבר לא ישוב לקדמותו. קשה למצוא טעם בתכנון המחר, בבניית העתיד. קשה לגייס חדוות יצירה לעשייה חדשה, לתיקון עולם, לשימור, לשיפור, לשינוי. בימים שכאלה כל מה שהלב רוצה זה שקט. הזמנים האלו מייצרים געגוע עמוק לימים בהם האוהלים ברוטשילד כיכבו בכותרות ולא טובי בנינו או הממ”דים בקיבוץ הצנוע שתמיד יהיה בית. 

בשער הנגב, בקיבוץ מפלסים בו גדלתי, היינו עסוקים שנים ארוכות בהישרדות. היה לנו ענף שלחין נחמד, פרדס מלבלב, רפת מריחה וכשסוף סוף הוחלט להשקיע ולהקים מפעל עתיר ידע בטכנולוגיה מתקדמת של סנטור מתכות, מוצר הדגל המוביל היה אסימונים לשימוש בטלפונים ציבוריים. ואז המציאו את הפלאפון. אין כמו להמציא את האתמול.

Photo by Luke Hartley

כל עוד הסתדרו, לא נדרשו החברים לצלול אל עומק הדו”חות ולעמוד על המשמר הכלכלי. כל עוד אבא שלי היה יכול להתניע את הטרקטור ביום קיץ ולעסוק בפיסול ביום גשם, לא בער לו לנבור במבנה התקציב. כסף היה גועל נפש ולא חסר לנו כלום. לא שהתעשרו או חסכו לעת זיקנה, אבל הסתדרו. אלא שיום אחד סר חינם של הקיבוצים, נסגרו מקורות האשראי, חקלאות הפכה פאסה, תעשייה ופיננסים הפכו אִין, ופתאום להסתדר כבר לא הספיק. תחושת הביטחון של “לא חסר לנו כלום” הפכה שבירה. 

שנים ארוכות לקח לקהילה להירפא מהמלקות ומה שסייע יותר מכל היה חזרתם של הבנים וקליטת משפחות בקיבוץ המופרט. היכולת לבחור מקצוע ועבודה ולצבור רכוש באופן חופשי, הקלה על החיים המשותפים. פתאום היה כיף לגור על יד ההורים, לשלוח את הילדים לגן נורית, שנקרא הגן החדש כי בנו אותו לפני ארבעים שנה, עשר שנים אחרי גן כלנית. אהבת המקום, הבית המשותף, הצמיחה קהילה תומכת ומגוונת שכמו עם ישראל, ניכרת בעיקר בעיתות משבר.

Photo by Hugo Jehanne

כשמסתכלים ארבעים שנה אחורה, קשה להבין איך פיסת הארץ שנקראת שער הנגב, הפכה מאזור מנומנם לחזית לוהטת. אוסף של קיבוצים נחבאים אל הכלים, שרוב אזרחי המדינה בקושי הכירו  בשם. בית ספר שתלמידיו עירוב של בני עולים חדשים עם עברית בינונית ובני צברים מהנח”ל, והישגו הגדול ביותר בקרב המועצות האזוריות של התנועה הקיבוצית היה מקום ראשון במורל. בהפגנות למען השלום הנפנו את השלטים הכי גדולים, הכי שמאלנים, ושרנו בקולי קולות נגד הכיבוש.  

כבר הרבה שנים במפלסים מסתדרים למרות ששקט אין. נחש צפע התחלף לצבע אדום, ואת המקלט החליף הממ”ד. ואבא שלי ממשיך לפסל במרץ וכשהוא מתעייף מהמצב הוא מנתק את מכשירי השמיעה ויש שקט. לא שומעים מה הם עושים לנו ולא מה אנחנו עושים להם. וזה מה שעשינו כחברה עד קיץ 2011: התעייפנו מאי השיוויון המשווע, מהכלכלה המעוותת והתנתקנו. אבל בקיץ 2011, הקיץ של המחאה החברתית הגדולה, משהו השתנה – הרכבנו מחדש את המכשירים ויחד עם השמיעה נפקחו העיניים.

Photo by Marc-Olivier Jodoin

בימים שכאלה, נדמה ששום דבר לא ישוב לקדמותו.
אבל ברור  שישוב.
וכשישוב נצטרך להמשיך לפעול לקיום חברה מתוקנת, ערכית יותר, שיהיה נעים לחיות בה. גם אם כרגע קשה לאזור כוחות בתכנון המחר, בבניית העתיד, אין ברירה. כי העתיד יגיע, עבור חלקנו הוא כבר פה. ואם הכל ילך כשורה, גם אנחנו נגיע לגיל גבורות ונרצה לחיות אותו בביטחון ובנעימים בתוך קהילה מחוזקת, במדינה שיש בה חינוך ותרבות ומסחר וייצור וכלכלה מקומית ולא במדינת רפאים שמשמשת לשינה והתנגחויות פוליטיות בעיקר, בעוד העבודה היא ברילוקיישן, הקניות מאמזון והחופשות בחו”ל. 

אבל כדי שזה יקרה צריך להמשיך להילחם על קיומו של השינוי החברתי כאילו אין מלחמה, ולעמוד מלוכדים לנוכח המצב הבטחוני כאילו לא בוערים בנו ערכי הקיימות ואי השיוויון.