הילה רגב רצתה להיות כמו כל הבלוגריות שמצטלמות על מדרכות פריז והבינה שהיא בעצם גרה בתל אביב

חמש פעמים חלפתי על פניו של הצלם בכניסה לשבוע האופנה בתל אביב וקיבלתי התעלמות מוחלטת. חמש פעמים שדידיתי על עקבים שלא ראו אור יום מאז הניינטיז, מלהטת בסקיני עם פרנזים שגזלתי מארונה של סטייליסטית המערכת והכנסתי את הבטן. “אני הכי רזה שהייתי אי פעם!” שלחתי לו מסרים בתת מודע “יש לי טישרט עם הדפס אירוני מודע לעצמו וחלוק קימונו שתמיד מקבל מחמאות” צעקתי מתוך ליבי הנעלב “תצלם אותי כבר קיבינימט. אני פאשניסטה! אפילו חמותי אומרת!”. איזה. המאנייק רץ לצלם איזו עורכת אופנה שלבשה רק טול שחור ופס כחול בשיער. לכי תתחרי עם זה. הרי טול משמין בטירוף. כל אחת יודעת.

פאשניסטות, יצורים קסומים שחיים רק בפינטרסט

רגעים כאלו, שבו אני מנסה לצאת מהגבולות הבטוחים של עצמי, מבהירים לי היטב את מקומי הרדוד בשרשרת המזון האופנתית. הו כן, אני אעקוב בקפידה אחרי אופנת הרחוב של שבועות האופנה. אפנטז בקול על הטישרט הפמיניסטית של דיור ואנעץ השראות בפינטרסט הפרטי כאילו האשראי לא עושה קולות של “תפסיקי, צריך גם אוכל לילדה את יודעת”. אבל בנוגע ליישום בשטח? עזבו אותי באמא שלכן. אל”ף – זה לרוב לא נוח. ואני לא עושה “לא נוח” מאז אפריל 2014. ובי”ת – אין לי מספיק פאסון כדי להחזיק את הפאשניסטה הזו לבד. לא את נעלי הבלרינה עם הניטים שכולן הולכות איתן עכשיו, לא מעילי פרווה כחולים שמצטלמים נהדר לאינסטגרם. אני יכולה לרפרף שעות בין כל בלוגי האופנה הכי מדויקים בעולם ולדמיין שחצאית עור-קאמל-מקסי היא הפריט הכי נכון בשבילי לעכשיו, אבל בסוף אעדיף את הסקיני שכבר יודע לארוז את הכבודה נכון עם חולצה שעושה כבוד למחשוף.

האג’נדה שלי אגב, אולי לראשונה בתולדותיה, נמצאת במקום הנכון. אינסטבלוגריות ועורכות אופנה כמו אנה דל-רוסו (שמקפידה להחליף כחמש תלבושות ביום בזמן שבועות האופנה ומתועדת ללא הרף) הפכו כבר מזמן לאטרקציה המרכזית של שבועות האופנה ברחבי העולם. הן מרואיינות, מצולמות ותופסות את השורה הראשונה בכל התצוגות הנחשבות כשהן דוחקות סלבס ידועות. כולן לבושות בפריטי החובה של הרגע, אותן ערבבו עם אביזרים אקראיים מקרקס מדראנו ותיקי מותגים יקרים להחריד. נכון, עשרות כתבות וטורי דעה כבר הכריזו על “מותן של הבלוגריות בשבועות האופנה” אבל כולן עדיין נושמות עצמונית ומעלות עם האשטג. אבל אני יודעת וגם אתן יודעות שזה הכל הצגה. זה הכל מתקיים במן ספרה רחוקה שלא באמת נוגעת בחיינו, הנשים “האמיתיות” שלא מחזיקות בשלוף מחוך מוזהב ומעיל נפוליאון בכחול צי (וינטג! סייע לכבוש את טולון!).

עבורנו יש את הנשים שיודעות להתלבש באמת. עורכות אופנה כמו עמנואל אלט וקארין רוטפילד, מעצבות אופנה כמו דונה קארן וסטלה מקרטני שתמיד יוצאות לסוף מסלול התצוגה כשהן לבושות בפריטים שאם קצת מאמץ ודימיון גם לך יש בארון. הן מקפידות מאד על השילוש הקדוש (סקיני-שחור-טרנץ’) אבל זה תמיד נראה מרהיב והנה המילה הזו שפאשיסטיות מתחלחלות ממנה – נוח! אז בשבועות האופנה סביר להניח שרוב צלמי אופנת הרחוב יפספסו אותן. הן לא יקבלו אלפי לייקים בזכות היכולת לשלב בין תוכי פייטים למגפיים סגולים. אבל, היי, אלו הנשים שקובעות באמת איך נתלבש וראויות לתשומת הלב שלנו. או בתרגום ל-2016 – לוח השראה חדש בפינטרסט!

 

דונה קארן, ג’נה ליונס וסטלה מקרטני. נראה, אלוהים ישמור, שנוח להן

שמלת אוברסייז שחורה, חולצה לבנה ומדויקת ומכנסיים שנחתכים בנקודה הנכונה!