לפני שבועיים התפרסם מחקר מרתק שחשף את הרגלי קניית האופנה שלנו. מסתבר שעשרים השנים האחרונות היו פשוט נפלאות לחובבי הקניות שבינינו. מהנתונים שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עולה, שבשנים הללו ההוצאה על אופנה בארץ לא גדלה, אבל אנחנו קונים יותר פריטים, כיוון שמחירי האופנה בישראל ירדו ב-34% בין 1997 ל-2015. מבירור שערכתי עם התאחדות התעשיינים עולה כי באותו פרק זמן בדיוק, ירד מספר העובדים בענף הטקסטיל בארץ מ-45,000 בשנת 1997 ל-11,000 ב-2015. 34,000 משרות התאיידו מענף שהלך ונכחד. אחוז אחד של הוזלה, תמורת 1,000 מקומות עבודה.

גן עדן.

לפי הנתונים מסתבר שאנחנו מוציאים בערך את אותם 500 שקל לחודש, אבל אלו מספקים לנו הרבה יותר שמלות, הרבה יותר תיקים ומלא בגדים לעבודה, מה שמאפשר לנו לרענן בתכיפות גוברת את האווירה בוורקינג ספייס האופנתי שלנו. התוצאה אם כן של הורדת המחירים הדרמטית היא לא הקטנת ההוצאה, אלא הגדלת כוח הקניה שלנו. את המלתחה המצומצמת המכילה שתי שמלות ערב ועשר מערכות לבוש יומיומי, החליפה גרדרובה שעולה על גדותיה, והארון שלנו נראה יותר כמו צלחת במסעדת אכול כפי יכולתך ופחות כמו מנה במסעדת גורמה.

אין רע בהורדת מחירים והלוואי שאפשר היה לעשות את אותו קסם – להוריד את המחירים ב-34% על פני 19 שנה – בתחומים נוספים. תארו לכם למשל שכך היו יורדים מחירי הנדל”ן, או המזון. אבל מחירי המזון דווקא עלו בכ-35% בעשר השנים האחרונות ואם ב-2005 הם היו נמוכים ב-16% בהשוואה למדינות ה-OECD, הרי שהשנה נרשם פער של 19% לרעתנו. מחירי הנדל”ן לעומתם הם חידה מוכרת ללא פתרון, ודירות בתל אביב, למשל, התייקרו בעשרים השנים האחרונות פי ארבעה. אין מה להגיד, יקרים זה אנחנו.

אבל לא באופנה.

בעשרים השנים האחרונות ירד המכס על מוצרי הלבשה מ-72% ל-6% בלבד. גם על בגדים וגם על חומרי גלם. כאילו התהליך של הפיכת בדים לפריטי אופנה נחשקים אינו כרוך בהשקעת משאבים ולכן דינם אחד. מסקנות ועדת טרכטנברג המליצו אפילו לבטל כליל את המכס על מוצרים מוגמרים, כדי להוזיל מחירים, ורק זעקת היצרנים המקומיים שנאבקו בהחלטה, השאירה את בדל הבידול הזה, בין יבוא לתוצרת מקומית. לעומתם לשכות המסחר, שמייצגות את הסוחרים בעלי הרשתות המסחריות, התקוממו בתגובה שהממשלה מגינה על תעשייה שכמעט ואינה קיימת. נו כן, חיסול של 34,000 משרות של אנשי מקצוע מיומנים, זו הדרך הטובה ביותר לחסל תעשייה.

אז פתרנו את בעית יוקר המחיה. הורדנו את מחירי הבגדים כך שאפשר להתלבש ולהתפשט ללא הרף מבלי לחזור על אותו הלוק. וחכו, עוד לא גמרנו, ככל שהתחרות תתגבר המחירים רק ירדו יותר. והתחרות עכשיו היא לא רק בין הרשתות הארציות אלא בינן לבין הרשתות ואתרי האופנה בכל העולם. הזירה היא המרחבים הגלובליים של הרשת, היצרנים והמותגים הם הגלדיאטורים והקונות הן הקהל המריע. אלא שבגדים הם לא ריבית. אי אפשר להוריד את מחירם לאפס, ובוודאי שאי אפשר לתמחר אותם על מחיר שלילי. וכל זה קורה עוד לפני שנכנסו למשחק מאות אלפי מטרים של נדל”ן מסחרי מיותר שנבנים כעת.

מאחורי כל אחוז שירד ממחירי הבגדים, עמדו 1,000 בני אדם שאיבדו את פרנסתם. אנשי מקצוע מיומנים, בעלי ידע שקשה לרוכשו בשנית או לשמר לטובת העתיד. חלקם השתלבו בענפים אחרים, חלקם יושבים בבית וחלקם מתפרנסים. לא בהכרח בכבוד.

נראה שבבגדים הגענו למיקסום ההוזלות האפשרי והושלמה מלאכת הורדת יוקר המחיה. עכשיו אפשר להתפנות למשימה לאומית שחשובה לא פחות והיא לראות את בני האדם שעומדים מאחורי הוזלת המחירים. אז אם חשוב לכן לשמור על מקומות העבודה שנותרו? קנו בארץ! אם אפשר אז אפילו תוצרת הארץ! זה שווה את המחיר.