עבודה היא חלק נכבד מחיינו בין אם אנחנו רוצים ובין שלא כל כך. לרוב לצרכי פרנסה, לפעמים לצורכי תעסוקה ולפעמים פשוט כי האדם מחפש משמעות צפרא פרלמוטר

צילום: פליקר

אפשר לתהות על האבולוציה של מושג העבודה תוך התבוננות על ההורים שלנו, הדור שלנו, הצעירים מאיתנו והילדים שלנו. כל קבוצה והסמלים שלה, הנוסטלגיות שלה הציפיות והאכזבות שלה. דבר אחד בטוח, כל מה שהיה מובן מאליו עבור דור אחד, מופרך לחלוטין על ידי הדור הבא וכמובן מעורר תהיות וגם דאגה.

לדור ההורים שלנו העבודה היתה ערך עליון. ולא סתם, אלא עבודת כפיים. עבודה כזו שיוצאים אליה מוקדם בבוקר, חוזרים מיוזעים ושזופים אחר הצהריים, בדיוק בזמן בשביל לשחק קצת עם הילדים. אופנת הפועל העברי שבלוריתו מתנפנפת, שרגליו השזופות נמתחות ממכנסי הפועל הכחולים שלו דרך שקיות הכיסים הלבנות המשתלשלות מבעד לכפלי המכפלת וכלה בסנדלים התנ”כיות, אותו פועל שבבוקר הפקיר זרועותיו השריריות לשמש, ובערב לחולצת הכותנה הלבנה ושרווליה המקופלים קצר קצר, זהו דימוי העמל המגשים שנצרב בתודעה הקולקטיבית שלנו.

אלא שעבודת הכפיים איבדה מזוהרה כשהתברר שיש מי שמוכן לעשות אותה גם בלי חזון ושיר בלב. סתם בשביל לחם. הרגע הזה שבו האידיאולוגיה הפכה לפרנסה גרידא, פקח עיניים לדור הבא. כי אם כולו פרנסה, שנמדדת בהכנסה, אז מוטב כמה שיותר. וכך נכנסנו אנו בשערי הבגרות. אנחנו דור המימוש העצמי. הדור שגילה שלא חייבים להגשים ערכים בזיעת כפיים, או ללכת בעקבות ההורים, וזכותנו להגשים חלומות . כמובן, כל עוד הם מאפשרים פרנסה. והתחושה היתה שהעולם פתוח, עבודה לא חסר, אפשר ומותר לרצות לכתוב, ולצלם, ולטפל ולעצב, וקיימת סבירות גבוהה שניתן יהיה לקבל שכר על עמלך. וכך היה. עיתונאיות קיבלו משכורת נאה, זמרות מכרו הופעות ודיסקים ומעצבות הקימו מותגים והימים – ימי טרום הגלובאליזציה ושחר הטכנולוגיה, כשטובת הקהילה והעם עלתה על טובת הצרכן.

הדור הבא, שנולד למציאות הטכנולוגית, גילה שמימוש עצמי הוא כל כך בר השגה, שאין צורך להתחבט אם יש לו אחיזה במציאות. אפשר בקלות רבה להיות צלמת, וכותבת, וזמרת ועורכת סרטים. יש אפליקציה ובמה לכל ויץ, ועם קצת עקשנות וכשרון אפשר להפוך להמון דברים. אלא שהקלות הבלתי נסבלת של המצאתך מחדש, היא נחלת רבים.

וכך פתאום, יש המון כותבות כשרוניות, והמוני זמרות כוכבות שנולדות באיבחת עונה, והמוני המונים אושיות מדיה, ומעט פחות המוני מעצבים, שגילו שלייצר תוויות ולוגו זה מה זה פשוט והנה הם בדרכם אל התהילה (בחו”ל). והבעיה היחידה היא שמכל ההמונים האלו, רק יחידי סגולה, מעטים מדי, גם יכולים להתפרנס מזה. וחופש המידע, משקף מציאות מעוותת לפיה לכאורה הכל אפשרי. סיפורי סינדרלה פנטסטים על נינט הזמרת שהבליחה באחת, ומארק צוקרברג שנעשה מיליארדר רק כי התבאס מבחורה. כולם רואים, וכולם רוצים בדיוק ככה. ובינתיים הטכנולוגיה והאמביציה מייצרות הרבה עבודה, ומספקות תעסוקה בשפע, ורק פרנסה הפכה מצרך נדיר ולא מובן מאליו כלל. עבודת הכפיים היא נחלתם של זרים, כשרון חינם בתמורה לתהילה הוא המודל המקובל, ואם ככה אז בשביל מה בכלל לצאת בבוקר לעבודה? (וטוב שלהורים החנונים יש חסכונות ופנסיה כי ככה היה מקובל בדור ההוא).