עונת הסיילים נפתחת בדרך כלל בחודש יולי. השנה הקיץ בושש והכניע את הרשתות שפצחו במבצעים כבר בחודש יוני. וכשהראשונה מתחילה, ליתר כבר אין בחירה.

נדמה שהתחרות העזה בענף האופנה גרמה לשחקניות להסיר זה מכבר את הכפפות ולהילחם על חייהן כאילו אין מחר. הנחות ומבצעים והטבות שמאיימים להטביע אותנו בכל הטוב הזה ששוצף אלינו מכל עבר.
הלקוחות חושבות שזה נהדר, התקשורת חושבת שזה נהדר, וזה מובן. מאז שיצאה למסע הצלב להקל על  יוקר המחיה היא דבקה באסטרטגיה אחת בלבד: להוריד מחירים. לא חשוב כמה, לא חשוב על מה, העיקר לשלם פחות. לעומת זאת, אין אף יוזמה ממשלתית או תקשורתית שמציעה תוכנית אשר תאפשר לאזרחים לייצר יותר הכנסות, שזו דרך הרבה יותר מלבבת להקל על יוקר המחיה. פשוט הרבה יותר קשה לייצר הכנסה מאשר לקצץ הוצאה.

גם בחזית הטכנולוגיה ניתן לזהות את אותה גישה. בתחרות הסטארטאפים על חדשנות פיננסית FINOVATIVE שהתקיימה לפני שבוע, ביוזמת קרן ליטני ופרופסור דן אריאלי, הודגש כי צוות השופטים מתמקד במיזמים שיועילו לציבור ויסייעו לו לחסוך כסף.

SPARKEE הסטארטאפ שזכה במקום הראשון, מציע להשוות בין כל החשבוניות החודשיות – כבלים, טלפון, חשמל וכו’ – ולהאיר את עינינו כמה משלמים האחרים על אותה העסקה בדיוק, ובכך לאפשר לנו להתמקח.

הסטארטאפ שזכה במקום השני SPLENTY, מציע התארגנות קבוצתית לחסכון משותף. המניע שלהם היה הגילוי המדהים על ירידה של 67% בכסף המופנה לחיסכון. זה מדהים פחות אם נזכרים ש-75% מהציבור מרוויח פחות מ-8,000 שקל בחודש, ולא נשאר לו ממה לחסוך.

המיזם שזכה במקום השלישי באופן מפתיע עד מאוד (באמת!) היה אנחנו! CO.CO מיזם רווח שיתופי שגייס כסף מקרוב ל-500 שותפות, החזיר להן כבר את רוב ההשקעה במוצרים עם תוספת של 10% ובבוא היום, כשיחולקו רווחים, כוווולן תהיינה שותפות לרווחים.

נראה שבעולם הגלובלי שאנחנו מקימים (או מחריבים) במו ידינו, בעולם שבו הופכת עבודה לאבודה כך בסדרת הכתבות של סיון קלינגבייל, ויש ביקוש עולה בעיקר לחוטבי עצים, שואבי מים ומטפלים סיעודיים, כלכלה שיתופית היא הפתרון היחיד והדרך היחידה שעומדת בפני רוב הציבור להשתתף בצמיחה הכלכלית.

באמצעות מיקרו השקעה, עם מיקרו תעוזה ומיקרו סיכון, אפשר להקים מפעל אחד שמפרנס את מאות פועליו, או רשת אחת שמייצרת רווחים עבור שלל לקוחותיה.

אחרי שטייקוני הגז, אבירי הקניונים ואצילי הממון שגורפים 90% מההכנסות יברחו לכוכב מאדים להסתתר מזעם ההמון המרושש, או שישבו בכלא משום שלא החזירו להמון המרושש את כספו, אז מה שיישאר להמון החבוט אלו מעותיו הדלות המשמשות אותו בהוצאות היומיום. אוכל, בית, בגדים, חינוך – כל אלו יהפכו באמצעות כלים של כלכלה שיתופית למקור הכנסה משותף לצרכנים. הסיבה היא פשוטה: לאף אחד לא יהיה מספיק כסף להקים מסעדת יוקרה אחת, שתהנה את העם הסובל, אך להמון סובלים יהיה סכום פעוט שיצטרף לסכומים הקטנים האחרים ויחד יהפוך לסכום גדול מאוד שיאפשר להקים את היכל המזון שישיב את נפשו הדאבה של ציבור הרעבים.

למי שבוחן את המצב בעיניים אנתרופולוגיות ומנסה להבין לאן כל הסייל הזה מוביל, ברור לגמרי שהבגדים הם כמעט הפרט השולי במשחק הזה. השמלות, החולצות, המכנסיים המחטבים, הם בסך הכל כלי הנשק. חזית הקרב היא ליבו של הלקוח. בעולם שבו הכל שקוף ובר השוואה, האייפון יהיה אותו האייפון, הבגדים אותם בגדים, השמלות אותן יפות וגם המחירים מהר מאוד יתכנסו. ככל שהטכנולוגיה תתקדם כך ניתן יהיה להשוות בקלות גדולה יותר מוצרים ולהתאים גם את מחירם למשתמש היחיד.

המצב הזה, בו מחיר הוא מספר ראשוני בלבד, שאין לו שום קשר לעלות או למחיר שהלקוח משלם בסופו של דבר, עלול להוביל את הרשתות לאבדון  ולחוסר אמון מוחלט של לקוחותיהן. כמו בסרט המופלא “הם יורים גם בסוסים”, זו כבר לא שאלה של כשרון ועיצוב ואיכות. המנצחת תהיה מי שתפגין הכי הרבה כוח סבל. מי שיהיה לה מספיק כסף לשרוף, מספיק בגדים להשמיד ומספיק לקוחות שיתמכו בה במסע המדמם, עד לסייל הבא. מי שרוצה לדלג על הקרב הזה, צריכה לייצר יושרה מובנית, שקיפות ושיתוף הלקוחות בתהליך העסקי – לקושי ולרווח.