הנטייה לנצנוצים היא לפעמים מולדת. שירה ברויאר מנסה להבין את כוח המשיכה שיש לפאייט ולחרוז לכבוד מיני קולקציית הערב הראשונה של קוקו.

ברק כתפיות שמלתה , ברברה באך כנערת ג’ימס בונד 1977.

מה יש לי מנצנצים? אני תוהה בכל פעם מחדש בעודי נמשכת כפרפר אל הזהרורים המרצדים, הניצוצות והשתקפויות האור באבנים המשובצות בתכשיטים ונעליים, בבדים רקומי הפאייטים והחרוזים. אין מאושרת ממני כשאני עומדת מהופנטת תחת שמי קטיפה שחורה בלילה זרוע יהלומי כוכבים. גם גלי ים נוצצים בשמש עושים לי את זה, זיקוקים, גחליליות, בקיצור כל מה שמתפזר באויר כמו אבקת קסמים, או מפל של כוכבים קטנים. נופל ונמוג כמו ממטה הקסם של טינקרבל, כשהיא מטה אותו ככה, בקטנה, והכל מתמלא ניצוצות.

טינקרבל מפזרת אבקת קסמים.

זה בגלל טינקרבל, והפתיח ל׳עולמו של וולט דיסני׳ שראיתי באושר עילאי כשהטלביזיה עוד היתה בשחור לבן. וסינדרלה, פיטר פן ו׳החרב שבאבן׳. ופוקהונטס, ברור, כשכבר הייתי לאמא בעצמי. והכי הרבה, הודות לאהבת האסטרנומיה של אבי והתצפיות בטלסקופ הגדול שעל הגג בלילות ירח וכוכבים.

ותודה לאבא.

אני תוהה כי זה לא באמת עבר לי. מאז ימי הגן, המשיכה למצבים שפזורה עליהם אבקת קסמים, לא פגה. היא רק רוסנה. התוודתי פה כבר בעבר: נולדתי גנדרנית איומה גדלתי בסביבה שטוב טעם היה בה ערך והצורות הנקיות של סגנון ה׳מיד- סנצ׳רי מודרניזם׳ טבעו בי את חותמן והן אהובות עלי ביותר גם היום.
יחד עם זאת, כמו שאמרה פעם מיוצ׳ה פראדה ״כל אחד זקוק לקצת קיטש״. גם אני. ואני לא לבד. אני מזהה אותן, את אחיותיי. הן היו הילדות שהתעקשו ללכת לגן עם כל המחרוזות והצמידים בבת אחת, שחיכו לפורים לשמלת טול זרועת זהבים ועכשיו בבגרותן הן יודעות איך לבטא את התשוקה שנותרה בהן לנוצץ, באופן מעודן ומתוחכם.

ג׳יזל שדות. פאייטים וג’ינס.

ג׳יזל שדות למשל היא אחת מהן. אישה יפה ורבת שיק, לא ממותגת ולא קורבן אופנה.
בת 37, תל אביבית, מאפרת במקצועה וחובבת אופנה מלאת השראה וסטייל. מייד כשנפגשנו על סט צילומים לפני עשור, זיהינו את המכנה המשותף שלנו בסקירה והערכה הדדית של הסימנים המזהים: טבעות, צמידים, איפורים, סנדלים מוזהבים ושאר גינדורים.
״העובדה שאמא שלי אנגליה בהחלט עיצבה אותי, היא אומרת. היא מאד אלגנטית ומטופחת. מגיל צעיר היא לימדה אותי לשים לב לאיכות. מה זה קשמיר, כותנה נקייה ומשי. אבא שלי ממוצא עירקי וממנו ירשתי את המשיכה לצבעוניות ונצנצים. היתה לי לגיטימציה מוחלטת להיות ילדה גנדרנית. זו היתה הטריטוריה שלי. בכל ערב הייתי מכינה בגדים למחרת לגן, משלבת צבעים ומסדרת יפה. בדים וצבעים תמיד נתנו לי השראה, אני אוהבת שלטקסטיל יש אמירה ברורה. זה נותן אוירה ואופי. עד היום אני ממש זוכרת איך הלכתי פעם לצופים לשבט קהילה עם שמלה לבנה וסרט, שרוולי תחרה וגרביים לבנות מתוחות. זה היה כל כך אני וזה היה כל כך חזק שזה נותן לי ביטחון ולא הזיז לי שכולם הסתכלו עלי ״
היא אומרת.

בארון של ג׳יזל יש חולצת פאייטים וינטג׳ אורגינל מסבתא שלה שאותה היא נוהגת ללבוש עם מכנסי ג׳ינס בגזרת בוי-פרנד רחבה.
״אני אוהבת שנצנצים משתלבים עם בדים בצבעים שקטים. כל מיני גווני שמנת ואופ-וואייט וורוד מלוכלך. אני אוהבת את הניגודים: ללבוש גופיית פאייטים נוצצת בשילוב ג׳ינס רחב זרוק עם עקבי סטילטו ובלייזר גברי למשל. או שמלות נוצצות רקומות עם מגפונים גסים וג׳קטים מג׳ינס״ היא חולקת תובנות.

שמלת שיפון רקומה פאייטים מקולקציית הערב הראשונה. צילום: לירון ויסמן.

לקראת סיום השנה האזרחית וקבלת 2014 בזרועות פתוחות, לא התאפקנו והחלטנו בקוקו לייצר מיני קולקציית ערב.
גופיות פאייטים עם מכנסי ג׳ינס, שמלות רקומות חרוזים, גזרות פשוטות, בדים עשירים ומחירים שפויים. הזדמנות לתת לכל הילדות שבגרו ועדיין נותרה בהן הכמיהה לניצוצות, אפשרות נגישה להחליק אל משהו שיזהר בחשיכה.