נצנוצים משובצים, צמידים מעוטרים וסארי מקושטים – שירה ברויאר היתה צריכה להרחיק עד הודו כדי להבין עד כמה חיובי וטבעי הוא הצורך להתקשט. יומן מסע – חלק 1
נולדתי גנדרנית איומה. המילים הראשונות שהגיתי היו: ‘כולם בק’ שפירושן ‘כולם מסרק’, וכוונתן שכל המסרקים בבית יגיעו לידיי ומיד. לגן רציתי ללכת מחופשת לנסיכה (לא הרשו לי), וכשחזרתי הביתה מיד לבשתי חצאית ארוכה על הראש, ודמיינתי שיש לי שיער ארוך (היה לי קצר). פלישה למגירת האיפור והתכשיטים של אמי נחשבה תמיד לרגע שיא, וכשהלכתי לישון אצל סבתא שלי, או הו איזו חגיגה. אצלה היה הכל מותר. ללבוש כותנות ורדרדות וסגולות עם תחרה וסרטים, למרוח לכה, להתאפר, ואז, להתיישב מול הטלביזיה עם כל המחרוזות יחד, ולראות את הסרט הערבי בערב שישי.
אחר כך הוטמעו המסרים. התת קרקעיים והישירים. מהו טוב טעם ומהו כוחו של איפוק, וכמה שיק יש לבנות בנוסח הטום בוי שהיו שיא הקוליות. לא זוכרת מתי בדיוק נמנעתי מגנדורים והתחלתי ללבוש רק ג’ינס, חולצות טי גדולות עם כיס של Fruit of the Loom וכובע קסקט כמו הבנים. הרבה שנים הדחקתי כל סממן נשי מובהק עד שהרגשתי מספיק גדולה ובטוחה להחליק שוב לשמלה, לענוד צמידים ועגילים.
אבל תמיד, תמיד איפשהו בעומק הלב, הקול הפנימי הסמוי מזהיר אותי מהילדה הקטנה שרק רוצה להתחפש לנסיכה. הודו, פעם ראשונה בגיל התבונה, סיפקה לי חוויה של פליאה מוחלטת לנוכח הלגיטימציה התרבותית בצורך בהתקשטות. שבועיים ברג’סטן ואין סוף הנשים והגברים ענודי הטבעות והצמידים, המחרוזות והצעיפים, המהלכים להם מקושטים בלי חשבון היו עדות אנתרופולוגית מאלפת. מהצועניות בשער מבצר ג’ייסלמר, הכלות הענודות עשרות צמידים על פרקי הידיים כאות לנישואיהן הטריים בג’ודפור, המנקה עם מטאטא הזרדים בסארי הרקום במצודת אמבר בג’ייפור, והאישה הצעירה שנאותה שאצלם את הקישוט המקסים שבגב חולצתה.
בהודו בכלל וברג’סטן בפרט, אין שום קול פנימי שעוצר את הצורך להתקשט, שום מבוכה מגנדור. התכשיטים, כמו גם הבגדים הם סימני דרך, קודים למיפוי חברתי נוקשה ואכזרי, תכשיטי זהב לבני הקסטות הגבוהות ותכשיטי הכסף לבני הקסטות הנמוכות, שמשתלבים בבליל הניחוחות והצבעים ומציבים מול העוני הנורא, עושר של נצנוצים משובצים בתכשיטים ומראות קטנות מסנוורות שרקומות על הבדים. ‘יאללה’, אמרתי לבתי שזה עתה השתחררה משירות צבאי, אחרי שנתיים במדים בבסיס סגור הרחק ממנעמי העיר, ‘זה הזמן לשחק קצת בנסיכות הודיות’, והסתערתי על דוכן צמידים מנצנץ בבזאר הססגוני והמאובק של ג’ודפור .
כתוב ניפלא ואני בהחלט מוצאת עצמי בין השורות.
כל שנותר-א. להתקשט ב. להרשות לעצמינו להיות בתשתית שלנו. ג. לנסוע ומהר להודו.ד. לקחת טיפים משירה.
הי שירונת,
צודקת לגמרי , גם אני הרגשתי דומה בהודו, הצטידתי בערמות צמידים שרשרות, קישטתי את ידי בעיטורי חיינה כמו כלה צעירה והתעטפתי בצעיפים ססגונים…
אשמח לשמוע סיפורים וחיות.
נשיקות
ילי
איזה טקסט מעורר תיאבון!! חוץ מזה שירה שאת השראה – על הסקרנות הבלתי נלאית בכל מה שקשור באופנה ולא פחות מכך על הבילוי עם בתך ה
“כבר לא חיילת”. ועכשיו מה בקנה? קולקציית משי בורוד וזהב? אני סקרנית…