כלכלה שיתופית הפכה למושג אופנתי. מי נהנה ממנה באמת? 

מילים אופנתיות מדבקות לפחות כמו טרנד השמלות הלוהט של העונה. הבאזז וורדס כפי שקוראים להן, נולדות במקרה, בעקבות תופעות מקומיות והצלחתן תלויה בכשרון המילולי של ממציא המושג והשימושיות של המונח בחיי היומיום. 

היופי בהטבעת מושגים אופנתייים הוא שהם מסייעים לקבע ביעילות ובקיצור תפיסות שונות. ממש כמו תפקידם של הטרנדים באופנה. כשאומרים וינטג’, ברור לכולם הלוק אנד פיל הכללי, כנראה שעיצוב יפני זה לא. כשאומרים כלכלה שיתופית, גם ברור לכולם שנובל אנרג’י וגוצ’י זה לא. 

כלכלה שיתופית היא מונח שקיבל חיזוק חיובי אחרי המחאה החברתית ונהוג לשייך אותו למנגנון שמאפשר לאנשים לשתף פעולה ביניהם ולהרוויח כסף כתוצאה מכך. הדוגמאות המוכרות הן כמובן AIRBNB שמאפשרת להשכיר חדרים ודירות ומשמשת חלופה למוסד בית המלון המסורתי, וחברת שיתוף ההסעות UBER שמאפשרת להציע ולהזמין הסעות ברכב הפרטי ומשמשת חלופה לשרותי המוניות המקצועיים. שתי היוזמות מתייחסות לאספקט מסוים של הכלכלה השיתופית – היכולת לייצר הכנסה נוספת ולחסוך כסף להמונים. אלא שהאתגר הגדול של התחום החם הזה הוא דווקא בפן החברתי של המודל – האפשרות ליצור מנגנון שיפזר את ההכנסות בעולם בצורה שונה, ולהוציא לפועל פרויקטים ומיזמים שדורשים מימון גדול בעזרת הרבה השקעות קטנות שמקורן בציבור הרחב.

אין ספק ששתי החברות UBER ו AIR BNB הן כלכליות להפליא. השאלה למי? ליזמים בודאי. UBER לדוגמא הוקמה בשנת 2009 על ידי שני בחורים וסכום פעוט של 200 אלף דולרים. שנתיים לאחר מכן, במאי 2011 התחיל תהליך החדירה המאסיבי של החברה לערים המרכזיות בארה”ב. בסוף אותה שנה נפתח השרות בפאריז ובשנתיים שאחר מכן הואצה החדרת השרות מחוץ לגבולות אמריקה. לא בכל מקום התקבל השרות בשמחה. מבחינת הרגולציה יש קשיים לא מעטים (אם הבחור מנתניה שהשכיר 48 דירות הצליח לחמוק מתשלום מס, תארו לכם מה זה להתחקות אחרי שבעים אלף משתמשים בסן פרנסיסקו לבדה). מבחינה מוסרית –המשמעות היא שנהגים מקצועיים יאבדו את פרנסתם כיוון שרוב השימושים נעשים כחלופה לשרות מוניות בהזמנה. יתכן שזו דרכו של עולם – כמו שמספר האורגים, והתופרות במערב הצטמצם עד מאוד ורבים איבדו את פרנסתם, כך יקרה למקצוע נהג המונית. לא שרצינו לייתר את אנשי המקצוע אבל הבדל של 25% במחיר הנסיעה יכול לשכנע גם את מיטב הצדיקים.

שש שנים חלפו מאז שהוקמה UBER והיא הספיקה לגייס כ 7 מיליארד דולר מ 44 משקיעים שונים, היא מוערכת בשווי של כ 50 מיליארד דולר והונו של טראויס קאלאניק היזם המנכ”ל, מוערך בכ 3 מיליארד דולר. מי השקיע במיזם? למשל גוגל ובאיידו שהיא המקבילה הסינית למנוע החיפוש הפופולרי. הכלכלה השיתופית הזו הצליחה לייצר עוד כמה מיליונרים בדרך, ולהעשיר עד מאוד כמה משקיעים שעשירים ממילא, אבל ההמונים? הם בשלהם. חוסכים קצת בטקסי, מרוויחים קצת מלגור שבועיים אצל ההורים ולהשכיר את הדירה בתל אביב אבל בחדווה הכלכלית הזו הם לא השתתפו והשיטה לא השתנתה. יזמים מעטים מתעשרים עד מאוד, בזכות המשתמשים העמלים כנמלים חרוצות, כותבים קוד ביום או קמפיין בלילה ושורדים בקושי. והמיליונרים הם משלנו, צעירים שכמונו גרו בדירה שכורה ולמדו באוניברסיטה ופשוט התמזל מזלם.

גם מזלו של יצחק תשובה התמזל עד מאוד, בעיקר כשפגש את נובל אנרג’י. ואנחנו ממש לא אוהבים את זה. וגם לא את השכר של איזי כהן שרצה להיטיב עם שואבי המים של חברת כלל ביטוח שהוא מנהל וגילה שהוא מרוויח פי 1000 מהם. הפערים האלו הם שמחקו את מעמד הביניים והם שהוציאו את שארית הפליטה לרחובות. אז למה אנחנו כל כך נלהבים מההמצאות הנפלאות של בני דורנו שהבינו שהפרנסה הופכת להיות משאב נעלם ולכן העולם מוכן להסתפק במתנות קטנות – חסכון של 30 דולר בנסיעה לשדה התעופה בניו יורק או רווח של 100 דולר ללילה על הדירה? מהותה של הכלכלה השיתופית היא לפתח מנגנונים כלכליים חדשניים שיפזרו את ההכנסות באופן שונה, יתרמו לרווחתו של כלל הציבור המתרבה ולא לייצר עושר אגדי מזן חדש. אם לא כן, יתהלכו ברוכי הכשרונות המועטים שמהווים את השפיץ של ההיי טק, בקרבם של המוני חברים מדוכדכים, שלא יתחשק להם בכלל להיכנס לאינסטגראם או לשחק אנגרי בירדס. ואז מי ישלם ליזמים המוכשרים 50 מיליארד דולר על ההמצאה הפנטסטית שלהם?