כששבוע הספר ומצעד הגאווה מתקיימים בשבוע אחד, יעל רוזנולד יניב לא יכולה להתעלם מההקשרים התרבותיים הרחבים בין השניים. מבט על עולם של יצירה ספרותית ואופנתית דרך עדשת הקהילה הלהטב”קית.

“להיות טוב זה להיות בהרמוניה עם עצמך” …. “צרימה מופיעה כאשר נכפה עלייך להיות בהרמוניה עם אחרים. חייו הפרטיים של אדם – זהו הדבר החשוב.” (אוסקר ווילד, “תמונתו של דוריאן גריי”)

להיות בהרמוניה עם עצמך זו יופי של מטרה. אבל מה אם חלק מהזהות העצמית הזו היא נטיה מינית שאינה חלק מהמיינסטרים?

לא פשוטים היו חייו של הסופר, מחזאי, עיתונאי, מבקר אופנה, הומוסקסואל, אוסקר ווילד, גם אם סגנונו האישי היווה מודל לביטוי עצמי שלא היה מבייש אף סלבריטאי מוביל-אופנה בן זמננו.

תמונות שצולמו במהלך חייו הסטודנטיאלים, מציגות ווילד בחליפות משובצות רגילות למדיי. רק השיער טיפ’לה יותר ארוך מהמקובל. נו, שוין. מאידך, אם זר היה נקלע לחדרו באותה תקופה, היה זוכה להבין למה התכוון המשורר-סופר כשאמר “אני מתקשה לחיות באופן שיהלום כהלכה את החרסינה הכחולה שלי“.

עם סיום הלימודים, יוצא אוסקר אל העולם הגדול (לונדון), כשהוא חמוש בתואר “משורר מבטיח”, פרס שניתן על בסיס ההבטחה הזו בדיוק, ושיער מבהיק במיוחד. החליפות המשובצות אופסנו אחר כבוד, ובמקומן בוחר ווילד
ב#ootd על בסיס חולצות משוחררות צווארון, אקססוריז פרחוניים וחליפות קטיפה. לא בדיוק בהלימה עם החליפות השחורות המעונבות שלבשו גברים בשלהי המאה ה-19.

מכיוון שאופנה קשורה קשר הדוק עם זהות, ובכללה גם למיניות האינדיבידואל, על מנת להבין היטב את ההיסטוריה של האופנה, אין לנו האפשרות להתעלם מתרומתה היצירתית של הקהילה הלהטב”קית (לסביות, הומוסקסואלים, טראנסקסואלים, ביסקסואלים, קווירים) לסדר היום הסגנוני של כולנו. כמו כן, מסלולי התצוגות גם לא מאפשרים לנו לעשות זאת. מספיק להעיף מבט חטוף בחליפות הגבריות-נשיות-נטולות מגדר מובהק שמוכתרות כטרנדים חזור והכתר, בבחירה של Pantone בורוד רוז-קוורץ ותכלכל סרניטי לצבעי שנת 2016 כסמן לטשטוש מגדרי אופנתי, בקייטלין ג’נר בשער ואניטי פייר ב-2015, בסתיו סטרשנקו (כי צריך גם זווית מקומית) ובעובדה שאפילו אבוקת Vogue פריז הודלקה כשלראשונה, בשער גיליון מרץ האחרון, התנוססה הדוגמנית הטרנסג’נדרית וולנטינה סמפאיו.

“האדם מבטא את עצמו במידה זעומה מאוד כאשר הוא מדבר בשם עצמו. תנו לו מסווה ויגיד לכם את האמת.”

“קיימים רק שני עולמות: האחד קיים מבלי שמדברים עליו, וזהו העולם האמיתי. השני הוא עולם האמנות, ועליו חייבים לדבר כי אחרת אין לו קיום”. (אוסקר ווילד)

לאוסקר ווילד היו את שיריו, מחזאותיו וסיפוריו כדי לבטא את האמת שלו, את העולם שלא מדברים עליו, את “האהבה שלא תעז לנקוב בשמה” כפי שהצהיר בלהט על דוכן הנאשמים במשפט שנערך לו על נטיותיו המיניות האסורות בחוק בשלהי המאה ה-19 (הוא הפסיד, אגב, וישב שנתיים בכלא).

לאחרים, דיסקרטיים מעט יותר, היו מלבושים כאמצעי ביטוי. בתקופתו של ווילד ועד לימים שאחרי מלחמת העולם השניה, אם התגוררת בפריז, מספיק היה שהוספת למלבושיך עיטור ירוק. מי שצריך היה להבין, הבין. מעבר לאוקיינוס, בניו-יורק למשל, עניבה אדומה הייתה עושה את אותה העבודה בדיוק.

מהצד הנשי, קריאות התיגר של הסופרג’יסטיות בשלהי המאה ה-19, על היצע המלבושים הנשי, והבחירה שלהן בנוחות בדמות חליפות מכנסיים, התאימה היטב לחלק נכבד מהקהילה הלסבית.

לאחר מלחמת העולם השניה, הארונות הפכו אפלים יותר, נטיות מיניות שאינן הטרוסקסואליות היו מחוץ לחוק ו/או תויגו כמחלת נפש (עד 1974. תשאלו את הDSM הפופולארי). גברים נדרשו להיות גברים, נשים היו נשים. התפקידים המסורתיים הפכו לאג’נדה והאמירות האופנתיות “המסגירות” למתונות יותר.

בשנות ה-60 עתירות הקומונות, ילדי הפרחים, ענני הסמים וה”אהבה החופשית”, המצב לא הפך בהיר יותר עבור הקהילה הלהטב”קית. הם נאלצו לקחת את ענייניהם לברים אפלוליים מפוקפקים.

אחד מהם היה ממוקם בגריניץ’ ווילג’, ניו-יורק. המים לא זרמו, האלכוהול היה ירוד, לא היו יציאות חירום ואם רצית להרים איזו כוסית משקה נקיה, היית צריך להצטייד באחת מהבית. אממה? מותר היה לרקוד בו. וזה עשה את כל ההבדל.

בדרך כלל, פשיטות המשטרה על חיי הלילה היו ידועות מבעוד מועד, תודות לקשר כלכלי מניב בין בעלי הפאבים והמועדונים לבין חפרפרות משטריות.

ב-28 ליוני, 1969, זה לא היה המקרה. כוח המשטרה שפשט על “סטונוול אין” היה הומופובי כתמיד, מחומם ואלים. מאידך, השוטרים נתקלו הפעם בהתנגדות מפתיעה בעוצמתה. “מהומות סטונוול” זעקו את זעקת זכויות האדם הנרמסות של הקהילה הלהטב”קית. לימים הן הפכו בסיס למצעדי הגאווה.

בערך באותה התקופה, הבין מעצב האופנה רודי גרנריך, האיש שחתום על החוטיני והמונוקיני ועל קליפ האופנה הראשון, ש”אפשר להגיד דברים באמצעות בגדים“. הבגדים אותם עיצב התאפיינו ברצון ליצור מיניות משוחררת, על-מגדרית, נטולת כפיפה.למוסכמות, לא מתנצלת או מסתתרת. הוא רצה ליצור מלתחה אחת לגברים ולנשים ולהשתמש בויניל תוך כדי.

יחד עם מחוך הקונוסים האייקוני שעיצב ז’אן פול גוטייה כמניפסט של העצמה נשית, נדמה שאפשר להיפרד מהתפיסה לפיה כל מטרתם של המעצבים ההומוסקסואלים היא לענות נשים.

ביץ’ פליז, נשים מעולות בלעשות את זה לעצמן.