החלק הראשון של כל מצגת משקיעים סטנדרטית הוא הגדרת הבעיה שהמוצר שלך בא לפתור. ולכן חשוב קודם כל להגדיר היטב את הבעיה, ובעיקר להסכים שבכלל יש בעיה.

במצגת המשקיעים של קו.קו. הבעיה הכללית המוגדרת היא אי השיוויון. לא מחסור בבגדים, לא פריון העבודה היורד, לא הדרת הנשים וגם לא היעדר שלום עולמי. אי השיוויון המתרחב. רק זה.

הפתרון שהמוצר שלנו מציע (שמלות הורסות ובגדים יפים אש) מבוסס על כלכלה שיתופית. המון שותפות, שפועלות מתוך אינטרס משותף, מחויבות לסט ערכים חברתי ברור. 485 שותפות שמבינות שבלי סיכון, אין סיכוי. הסיכון -תשלום מראש על מוצרים שהן יהנו מהם בשנתיים הקרובות. הסיכוי – בגדים אהובים במחירים מוזלים, שיתוף ברווחים ובעשייה. זו מהות השיתוף. יחד – אפשר לשנות עולמות. במעשים, לא במילים.

וכך כלכלה שיתופית עובדת בפועל: כדי שנוכל לקבל מוצרים כלבבנו, במחירים לפי כיסינו ולחסוך מן העולם את מכונת השיווק האדירה הפועלת על דלק של ניצול-פיתוי-צריכת-יתר-זיהום-בזבוז ורווחי עתק של הגדולים על חשבון הקטנים, צריך לגייס קצת תעוזה. תארו לעצמכן שהייתן יכולות לראות את הקולקציה של העונה הבאה כמה שבועות לפני שהיא מגיעה לחנויות ולקבל אותה במחירי סוף עונה ביום שהיא מתעלפת בעונג על המדפים. מושלם לא? זה בדיוק מה שמציעה שיטת הPRE-SELL- שלנו. התשלום המוקדם על הבגד משמש לייצור ומבטל את מרכיב הסיכון שמהווה כשליש ממחיר הבגד. אבל הוא לא מבטל את החוק, מה שאומר שאם רכשת מראש והתחרטת לאחר המדידה, את יכולה להחזיר את המוצר. הסיכון כמובן אפסי. הסיכוי – מחיר מוזל והשמלה שחשקת במידה שרצית, בצבע שרצית ועוד תתחדשי לפני כולן.

מכנסי מונטריי, המוצר הראשון שהצענו ב PRE-SELL עולים 320 שקלים. במכירה המוקדמת הצענו אותם ב 230 ש”ח. אם רבות יותר מכן היו מעזות לרכוש את המכנסיים האלו, וכולן היו משלמות עליהם מראש ניתן היה להוזיל את המחיר גם ל 200 שקלים. זהו מחיר החופש. המכנסיים כמובן אזלו למעט שניים אחרונים במידה 1.

התעוזה אינה מתבטאת רק בתשלום המקדים. היא מתחילה קודם כל בדיאלוג הפתוח שמייצרת פלטפורמת ההצבעות שנועדה להבעת דעה באופן דיגיטלי . צריך אומץ להעלות רעיונות בפומבי ולקבל עליהן את חוות הדעת הציבורית. למעצבים זה קשה במיוחד. כמעט כמו לכתוב מערכון ולקבל משוב אם הבדיחות טובות במהלך הכתיבה. אבל מערכונים לא כל כך מזיקים לעולם. ייצור האופנה דווקא כן. אם רוצים לצמצם אותו לנחוץ, צריך להעז ולהסתכן.

אין ביכולתנו לפתור את כל עוולות עולם האופנה, השפעת הגלובליזציה, הרס התעשייה המקומית, החפצת הנשים, ולתקן את נזקי ההשפעה השלילית של התעשייה על דימוי הגוף. אין בכוחנו לשכנע מאות אלפי נשים לרכוש תוצרת מקומית בלבד בשם חשיבות היצירה הישראלית האותנטית. לא שכל אלו אינם חשובים, נהפוך הוא, אלא שיש להתמקד ולבחור את החזית בה אפשר לנצח. החזית שלנו היא אי השיוויון המתרחב. אפשר למנף את המוצר הפשוט הזה שנקרא אופנה ולייצר באמצעותו חברה שיוויונית יותר, טובה יותר, אלא שצריך לעשות זאת יחד. ובלי לסכן קצת גועל נפש, כמו שאבא שלי קורא לכסף, זה לא ילך.