מעשים טובים, עמותות למען וארגוני בעד, או מה שקרוי “המגזר השלישי”, הם עניין פופולארי מאוד בשנים האחרונות. מהשיר הגלובאלי הראשון We are the world ועד בונו באפריקה, מגייטס ועד באפט – תרומות, נתינה ועשייה חברתית קיבלו לגיטימציה ומשנה תוקף.

יתרה מזאת, ככל שהעולם נהיה יותר שקוף והמידע שוצף אלי מסך, כך נראה שהבעיות החברתיות רק מתרבות וגדלות. לקרוא עיתון בבוקר גורם לנשימה להאיץ בהתקף חרדה ומהדורת חדשות זורקת את בן האנוש הממוצע היישר לזרועותיה המנחמות של הסדרה האוסטרלית “אהבה מלידה”. אבל יש אנשים עם בטן יותר חזקה, וכשהם נתקלים בעוולה או בוער בהם תיקון חברתי כלשהו, הם מקימים עמותה שתטפל בבעיה הזו. לכל אחד הניואנס שלו וכך כל עמותה עם הדגש שלה. ההתחלה לרוב מבוססת על גיוס כסף התחלתי, שמאפשר את הפעילות הראשונית, ובהמשך מייצרים מנגנון שתפקידו לגייס תמיכות ומשאבים נוספים.

אלא שהשנים האחרונות הראו לכולנו עד כמה העושר האנושי הוא שביר. יום אחד יש לנו בית בעשרים מיליון שקל בגני תקווה או הרצליה, ולמחרת הוא איננו. פוף, נגוז לטובת הבנק או לטובת אשתו והילדים. והגביר שאך אתמול הקים עמותה לסיוע רפואי לילדים, או תרם בקול תרועה מחשבים לילדי עוטף עזה, תובע היום מהחברה שאיבד, את פדיון ימי החופשה שלו וימי ההבראה. הנכסים התאדו אך העמותה נשארת. והיא צריכה תקציב.

השנים הרזות ואסונות כלכליים דיללו עד מאוד את הכיסים של מממני העמותות והמוסדות ללא כוונת רווח. והצורך, שהוא אבי כל המצאה, דחף לחזית את הטרנד החדש – עידוד יצירה עצמית של משאבים, לצד הפילנתרופיה והתקצוב הממשלתי. עמותות החלו לארגן מופעי התנדבות, ירידי מכירה ומסיבות ריקודים שהכנסותיהן קודש. הטרנד הזה גם הוליד את הקרנות החברתיות, שמשקיעות את כספן בעסקים חברתיים – נגיד חנות בגדים שמעסיקה נערות בסיכון, או חנות לממכר מתנות פרי ידיהם של מטופלים ונתמכים שונים. עטיפה עסקית למיזם חברתי במהותו.

השאלה היא עד כמה הגישה הזו פרקטית. שכן העמותות, שסובלות תדיר מהיעדר תקציב, נועדו לטפל בבעיות שלשמן קמו. איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית יודע ללוות את הנשים, ולתמוך בהן בייעוץ רפואי ומשפטי. ארגון חינוך לפסגות יודע לאתר ילדים בעלי פוטנציאל מצויינות בפריפריה ולהביא אותם להישגים גדולים. אף אחד מהארגונים האלו לא נועדו לעשות עסקים ולייצר מהם רווח. הרי הם בהגדרה נקראים ארגונים ללא מטרות רווח.

אם קרן השקעות חברתית מחליטה להשקיע סכום מסוים בעמותה כלשהי, מה הסיכוי הסביר שלה לייצר רווח? ואם היתה משקיעה את אותו סכום בחברה עסקית שמראש מטרתה לייצר רווחים – מי מהשתיים סביר להניח שתצליח לעמוד במשימה טוב יותר? אין שאלה לגבי הצורך ביצירת משאבים לטובת המגזר השלישי. יתכן שהפתרון הוא השקעה ותמיכה דואלית, בזוגות. רוצים להקים עמותה? ספקו תמיכה פילנתרופית מחד, ובד בבד תמיכה עסקית בארגון שיתחייב להפריש רווחים לתמיכה בעמותה הזו. כמו ערים תאומות.

התפיסה המקובלת כיום היא לקוות שהחברות העסקיות שמקלקלות ביד אחת (מתוך מחשבה קצרת טווח על רווחים מהירים), יתקנו ביד השנייה ויחזירו לקהילה, תוך אימוץ ראייה לטווח רחוק. זו כמובן תיאוריה מצויינת, אבל כמו שאומרים הילדים – בחלומות שלנו. כשבעלי המניות לוחצים מימין, שוק ההון משמאל, היזמים עפים על האקזיט ודוחפים מאחור, אף אחד לא חושב מעבר לטווח של דוחות הרבעון הבא או מקסימום סוף הקדנציה. העסקים הגדולים הם אלו שיודעים לייצר רווחים, שיוצרים עושר, אבל הם שבויים במעגל הקסמים של עצמם. משכורות גבוהות, דיבידנדים נדיבים, תחרות עזה והישגים מידיים שיובילו לבונוסים שמנים. אף אחד מהם לא יתנדב לעצור את העולם כי הוא רוצה לרדת.

אם הפילנתרופים רוצים לתמוך בעמותות לאורך זמן, אולי כדאי שיתמכו במקביל במנגנון הכנסות ויצירת מזומנים או שיקימו חברות שזה יהיה ייעודן – מיזמים למטרות רווח, שיפעלו על פי קוד אתי ומערכת ערכים חברתית, שיפרישו את רווחיהם למימון הפעילות הפילנתרופית באופן מובנה, על בסיס קבוע. אמנם לא יהיה הכיף של נסיעות לחו”ל כמו בערים תאומות אבל יהיה כסף.