בדיוק לפני שנה ב-3 לינואר 2012 נפתחה קוקו ומאז אני חולקת עם צפרא פרלמוטר חלל משותף. פיסי, בחנות, שלוש פעמים בשבוע לפחות. ווירטואלי באתר, במיילים, אסאמסים, וואטסאפים, פייסבוקים ואינסטגרם, כל יום, כל היום. אני מכירה אותה עוד מימי הלימודים בשנקר אבל רק לאחרונה, כשראיתי אותה בקליפ שצולם בילדותה בקיבוץ מפלסים, הבנתי מי היא, קצת יותר לעומק. אשה יפה ואמיצה, שהיתה פעם ילדה יפה ואמיצה שנהגה לזרוק קדימה את התיק שלה על השביל, להתקדם אליו בצליעה (בגלל חיידק פוליו שתקף אותה בינקותה), לאסוף אותו ולזרוק אותו שוב קדימה, ושוב לזרוק ולאסוף ולהתקדם ככה, בסנטר מורם בהתרסה ובנחישות בעוד שאר הילדים הולכים ומתרחקים קדימה.

“את מבינה? היא אמרה לי בחיוך… בטיולים, כשכבר סופסוף הייתי מגיעה לכולם, הם בדיוק היו קמים וממשיכים במסלול אחרי שגמרו לנוח…״ ההומור העצמי שזור במילותיה, וגם אותה התרסה ונחישות להתקדם, למרות קשיי הדרך. גם היום. לרגל יום ההולדת הראשון של קוקו אנחנו מתיישבות לראיון אישי :

יש לך אומץ. הגית את הרעיון של קוקו והגשמת אותו השנה למרות הפחד מהקמת חברה עם מודל לא מוכר, חדשני ומורכב.

“אני צוללת לתוך הדברים שמפחידים אותי. זאת הדרך שלי להתמודד. טיילתי בדרום אמריקה כפיצוי על כל הטיולים מהילדות כמי שנשארה תמיד במשאית לשמור על הציוד. גדלתי בקיבוץ על ערכים אידאליסטיים וכסף היה סוג של מילה גסה. משהו מפחיד. כשעבדתי כמעצבת בקסטרו, החברה יצאה להנפקה בבורסה ודליה קפוזה, לצדה עבדתי 10 שנים ואני, קיבלנו אופציות. אני אוהבת להבין כל דבר ולא היה לי מושג מה זה אופציות ומה עושים עם זה. התחלתי להתעניין ולאט לאט התחלתי להבין. ככל שהתעניינתי, הבנתי שמעניין אותי לדעת מה זה כסף ככוח מניע בעולם. במקביל, עשיתי את ההשקעה הראשונה בחיי. קניתי בעצמי מניות כדי להבין את הדינמיקה של כסף והשקעות והרגשתי שצלחתי עוד חור שחור”.

מה עיצב אותך?

“גדלתי עם תחושת אחריות מאד כבדה שעלי לפרנס את עצמי. חינוך עצמי מתוך מערכת ערכים שקיבלתי בקיבוץ: למרות שאנשים שונים זה מזה, עדיין אפשר ונכון לקיים ביניהם מערכת שיויונית במידה. תמיד הטריד אותי חוסר שיויון וניצול . דימיינתי עתיד קודר עם גטאות של עשירים והמון עני ורעב… עם השנים משך אותי הצד העסקי. הבנתי כמה יצירתיות יש בניהול עסקים ובשיווק. עבורי זה היה מאתגר ומסקרן הרבה יותר מעיצוב. תמיד פתחתי את ‘הארץ’ בבוקר בקריאת ‘דה מרקר’ לפני ‘גלריה’. ריתק אותי להבין איך עושים עסקים”.

אז איך הגעת בכלל ללמוד עיצוב אופנה בשנקר?

“היתה לי חרדת פרנסה כי ידעתי שבין אם אהיה בקיבוץ או בעיר, צריך להיות לי מקצוע להתפרנס ממנו. אני מניחה שבגלל שהייתי ילדה מאוד יפה ומאוד צולעת הרגשתי בולטת. העדפתי להוציא מזה את המיטב. בגיל 17 תפרתי בחוג מלאכה בקיבוץ שמלת משבצות להופעה בפסטיבל הזמר שער הנגב שדרות, בו השתתפתי ואף זכיתי במקום השני! כשהתנדבתי לצבא ושירתתי בגלי צה״ל, הגעתי יום אחד למסיבה באחת השמלות שתפרתי לעצמי ומפקד התחנה אמר לי שאם ככה אני מתלבשת כאזרחית אולי המדים לא תואמים את אישותי ואכן קיבלתי במפתיע פטור ממדים. הלקוחות הראשונות לבגדים שלי היו נשות התחנה אורלי יניב ואתי אנטה. אחרי הצבא זה היה טבעי שאלך ללמוד עיצוב אופנה בשנקר”.

איך את מסבירה את המשיכה לאופנה על רקע הקיבוץ והנטייה שלך דווקא לעסקים?

“אמא שלי היתה חתיכה רצינית ותמיד התלבשה בטעם יוצא מן הכלל למרות המגבלות בקיבוץ. היא נולדה באורוגוואי, אבא שלי נולד בארגנטינה. הם גדלו בעוני אבל ניחנו בחוש אסתטי מפותח והיה לנו את הבית הכי יפה בקיבוץ. אבא שלי פסל ויש לו ידי זהב והוא עשה בבית שלנו הכל בעצמו וכנראה קיבלתי משניהם חוש לעיצוב וטעם.“

איך עשית את המעבר מעיצוב לעסקים?

“כשבאתי לעבוד בקסטרו, דליה כבר עבדה שם לפני וכשהגיע הרגע לחתום על הסכם העבודה היה לי חשוב שיהיה לנו הסכם שווה. ידעתי שזה ישרת את יכולת העבודה שלנו כצוות. היינו איגוד עובדות של שתיים. בהמשך, אחרי שפרשתי מקסטרו, הלכתי ללמוד מנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב בקורס שנתי ואז נסעתי לשנת שבתון למכון המחקר פרינסטון עם בן זוגי יוסי ניר, שהוא פרופסור לפיסיקה ושלושת ילדינו. זו היתה תקופה מופלאה. ביום למדתי קרמיקה ובערב למדתי קורס בשוק ההון ונשביתי ברזי ההשקעות.
כשחזרנו לארץ עבדתי בפולגת 5 שנים וראיתי מקרוב איך תעשייה מפוארת קורסת בגלל גלובליזציה ובעלי מניות שרק מעוניינים לגזור קופון. אח”כ עסקתי בייעוץ למעצבים וחברות. ייעצתי בנושאי מבנה, ארגון והתאמת קולקציה לקהל ואיך להכניס את כל זה למסגרת תקציב ולוח זמנים. מהכרותי את הקשיים הקיימים, התחילה להתגבש אצלי תחושה שצריך למצוא משהו אחר. נסיתי לעשות את זה כשעבדתי ב2006 עם קבוצת מעצבים שהיו להם עסקים עצמאיים בגן החשמל. הם עבדו בקרבת מקום וחלקו קשיים דומים וניסינו לייצר מנגנון של שיתוף כדי שיפעלו יחד אך בסופו של דבר לעסקים קטנים קשה להתאחד. זה דורש שינויים ובדרך כלל החששות משינוי גדולים יותר מהתקוות לשיפור.”

אז איך מכאן נולדה קוקו ?

“המחאה החברתית תפסה אותי בדיוק כשהייתי בחו׳ל. כשחזרתי, הסתובבתי בשדרות רוטשילד והתחלתי לחשוב מה עושים עם זה. באותה תקופה דליה כבר פרשה מקסטרו .
אנחנו חברות מהלימודים בשנקר ובקסטרו פעלנו יחד כמעט ללא מילים. יש בינינו ניגודים. דליה היא בחורה טובה, אני מרדנית , אבל יש לנו חיבור חזק. מצחיקים אותנו דברים דומים, שתינו מאד מעשיות. חשבנו שהגיע הזמן שנעשה משהו יחד. כך התחלנו להעלות רעיונות. דליה דיברה על הבגדים ואני על המודל הכלכלי. גיבשנו קבוצה, התייעצנו עם חברים מעצבים כמו הגר אלמביק ורונן חן ובמשך חצי שנה גיבשנו מודל וצוות. הראשון לחשוב איתי היה אחי מיכה פרלמוטר שעובד בהיי-טק. הוא נזף בי שאי אפשר לגייס כסף עם מסמך וורד והציע שנבנה אתר. ככה הגענו לקובי ויזל, מעצב ומפתח אתרים שחבר לצוות ואל אבי עובדיה שהיה מנהל ייצור בקסטרו ועבד לצידנו שנים רבות. נפגשנו, גיבשנו את המודל והחלטנו להרים את הפרויקט”.

איך את מסכמת את השנה הראשונה?

“במשך השנה ועוד קודם לכן, דיברנו עם הרבה אנשים, חלקם היו מאד ציניים לגבי הרעיון של הקמת עסק שיהיה בבעלות קהילה גדולה. חשבו שאנחנו תופסות טרמפ על גב המחאה החברתית, אבל היה לי ברור שזה הדבר הכי חשוב. לבסס עסק של הרבה אנשים שמאחדים כוחות, מעוניינים בהצלחתו וחולקים ערכים משותפים, חברתיים ואופנתיים. אני יכולה לסכם שהאתגר הגדול הוא פסיכולוגי לא פחות מכלכלי, ושללא כל אותם אנשים שתמכו והצטרפו אלינו כשותפים, לא היינו מצליחים להתקדם כל כך השנה ולהבטיח את המשך הדרך… “