הבגדים הנון שאלנטיים שמעצבת נתלי אליאן תחת המותג ‘נפתול’ מצטרפים העונה ל’קוקלטיב קולקשן’. ראיון בכורה עם המעצבת המבטיחה שמביאה השראות ותובנות מיפן ועד לוס אנג’לס, שם שימשה כיד ימינה של בייה רמר. עכשיו היא כאן, החל מהשבוע גם באתר וגם בחנות. מאת שירה ברויאר. צילומי קולקציה נפתול: אלדד בלאק.

נתלי אליאן בקפה השכונתי שמתחת לסטודיו. צילום: שירה ברויאר.

נתלי אליאן היא כביכול עוד מעצבת צעירה בראשית דרכה שקופצת למים הקרירים בה משתכשכים מעצבים בראשית דרכם. כביכול, כי המראה המעודן של המעצבת בת ה 34 עלול להטעות. אמנם מתחת לז’קט העור הקשוח מבצבץ קעקוע מאיים אבל אליאן משדרת רוך ילדותי, כמעט בלבול. אנחנו יושבות לשיחה בקפה גדוש ההיפסטרים שממוקם מתחת לסטודיו שלה בשכונת גן החשמל. מהר מאד מתגלה בחורה שיודעת בדיוק מה היא עושה. והיא עושה. ועוד איך עושה, בעשר אצבעות דקות וכמעט ללא עזרה היא מפעילה מזה ארבע שנים מערך ייצור של דגמים שהיא מעצבת ודואגת לכל פרט קטן, כולל עיצוב תויות בסגנון קומיקס יפני שמתחלף מדי עונה, בנוסף לגידול בעל וילדה בת ארבע.

מה את עושה בימים אלה?

“אני מתארגנת לקראת נסיעה משפחתית לניו יורק, נפגוש שם את אחיותיי ואת אבא שלי וזו תהיה חוייה משפחתית מיוחדת במינה כי בדרך כלל אנחנו מפוזרים בין ישראל ללוס אנג’לס כך שנוכל להיות כולנו יחד. במקביל אני מסיימת להכניס לייצור את כל קולקציית קיץ 2014 ולשווק אותה לחנויות” .

תארי את הקוקלציה שלך:

“הקוקלציה ממשיכה את מסורת העשייה שלי שמתמקדת בשמלות קלילות בעלות אופי אורבני בגזרות נשיות, נקיות ונוחות. חוץ משמלות כפתורים ארוכות וגלביות קצרות בגוונים מונוכרומטיים שנעים בין שחור ולבן, לאפורים וגוונים טבעיים, עיצבתי העונה גם קימונו שעשוי מבדים בהדפסים צבעוניים. בשבילי הקימונו מחליף הקיץ את הקפטן שהיה להיט בשנה שעברה.”

איך את מתחילה את העבודה על הקולקציה?

“לפי איך שמתחשק לי להתלבש. חשבתי, מה הייתי רוצה ללבוש לאביב? מכנסי סקיני ג’ינס שחורים עם טי שירט אובר סייז ומעליה קימונו. הרעיון של הקימונו התחיל מזה שהכנתי אחד לחברה שלי כמתנה לנישואיה, קימונו שעשוי מחיבור של הרבה מטפחות בהדפסים שונים בסרטי רקמה. הבאתי אותו למסיבת רווקות וכל החברות התלהבו ובקשו שאכין להן גם כזה. אחר כך צילמתי את הקימונו והעלתי לאתר המכירה שלי ב etsy והתחלתי לקבל הזמנות, גם מחנויות בחו”ל מאוסטרליה, קנדה, צרפת ופורטוריקו”.

עסק של אישה אחת.

את עסק של אשה אחת, איך הגעת לעיסוק שלך?

“יש לי עובדת אחת אבל כל האחריות עלי. העיסוק שלי הוא תוצאה של הרקע שלי. נולדתי לתוך עולם האופנה, להורים שלי היה בוטיק מאד מצליח ברמת גן. הם ייבאו בדים מאיטליה למחסן ענקי וייצרו ג’ינסים שהיו להיט בזמנו. הם עבדו מאד קשה ולכן הייתי הולכת כל יום אחרי בית הספר לאכול צהריים עם אחותי במסעדה במכללת שנקר כי גרנו ברחוב הסמוך.
למדתי מגיל 6 לתפור והיה לי ברור שארצה לעסוק באופנה. אחרי התיכון התחלתי ללמוד ב”אסכולה” אופנה. יחד איתי בכיתה היו רוני בר ושרה בראון. למדנו גם גרפיקה, צילום, מחשבה רעיונית ותולדות האמנות. בשנה השנייה ללימודים, ההורים שלי הודיעו לי שהם מתגרשים ושהם לא יכולים לממן לי את הלימודים. העסק שלהם נקלע לחובות ובבת אחת הייתי צריכה לדאוג לעצמי. אמנם מגיל 17, היה לי טוסטוס, הייתי ניידת ועבדתי במלצרות אבל החיים השתנו בבת אחת ונאלצתי לעזוב את הלימודים. נסעתי לעבוד ביפן בבסטות והתאהבתי במקום. נשארתי שם שלוש שנים.”

איך השפיעה עלייך החוייה היפנית?

“אני חושבת שבלוגו שלי מוטמעת ההשפעה היפנית שלי בין היתר. הושפעתי מהקומיקס היפני ואני מחליפה בכל עונה את העיצוב של התויות בהתאם. ביפן, היה לי חבר יפני והתחברתי למנטאליות ולתפיסה שהאסטתיקה מובנית אצלם עמוק בתרבות. פעם, באחד החגים, עברתי חוייה מדהימה של לבישת קימונו אמיתי בטקס שארך שעה וחצי”.

הבנתי את כל המשמעות הפסיכולוגית שיש בבגד בעל כזאת מסורת, כזה משקל. החוייה היפנית חידדה אצלי את תשומת הלב לפרטים”.

ואיך המשכת להתפתח משם?

“אחרי יפן נסעתי למקסיקו עם חברים מתל אביב לשנה וחצי. הכרתי שם בחור ישראלי ונסעתי אתו ללוס אנג’לס. חיינו שם שש שנים. החלטתי שהגיע הזמן להתמקצע. הכרתי את המעצבת בייה רמר והתחלתי לעבוד אצלה. בהתחלה היא לא אהבה אותי, לא באופן אישי אלה כעובדת. באתי בלי נסיון ואחרי שבועיים היא פיטרה אותי. אמרתי לה שאני לא הולכת לשום מקום. התחננתי שתתן לי לעבוד לצדה וללמוד. הייתי מקדימה לבוא בשעה ויוצאת שעה מאוחר יותר ממה שצריך רק כדי להתעלות מעל עצמי. לאט לאט נבנתה ביננו מערכת יחסים נפלאה והפכתי להיות יד ימינה.”

מה למדת מבייה?

אליאן עם בייה רמר. אם ואחות. צילום: שירה ברויאר

“הכל וגם שאין טעויות. כלומר חוסר הידע שלי היה מבחינתה כלי מנצח כי הייתי כמו דף חלק, בלי ידע שמגביל. זה היה תהליך מרתק כי למשל אם הגיעה בטעות שמלה שגזורה לא כמו שתכננו אז הוספנו עוד חתיכה, אילתרנו ומצאנו דרכים יצירתיות לפתור בעיות. לבייה יש כל כך הרבה איכויות שהופכות אותה לאדם יוצא דופן שרק לשהות במחיצתה היה שיעור מאלף. היא רואה את הטוב וזה מוציא את המיטב ממי שעובד איתה. היא היתה לי כאם, חברה, אחות ומנטורית. בלוס אנג’לס התנסתי גם בהקמת חברה לייצור פיג’מות עם החבר שלי, הרווחנו כסף. זה היה ב 2007 אבל בדיוק התחיל המשבר הכלכלי, הזמנות בוטלו, סגרנו את החברה, נפרדו וחזרתי לארץ.”

בעלך, ארתור רשקובן הוא גולש מקצועי ובעל חנות ‘דוקטור סרף’. מה החיבור שלך לגלישה?

“תמיד הייתי הרבה בים. החבר הראשון שלי בגיל 15 היה גולש ואפשר להגיד שגדלתי בחוף הילטון. במקסיקו קצת גלשתי ואני מניחה שתרבות הגלישה היא חלק ממני וגם עוברת באיזשהו אופן אל הבגדים שאני מעצבת. זה קשור לתחושה של חופש שמאד נוכחת בבגדי גולשים, למראה שהוא קצת דהוי, מכובס, משומש ונעים. אלה האיכויות שחשוב לי שיהיו גם בבגדים.”