תיירת גרמניה שהסבירה לי מתי היא זקוקה לגבר, גרמה לי לתהות על ההבדל המהותי בדרך שבה גברים ונשים בוחרים להשקיע את כספם. מאת צפרא פרלמוטר.

בת 67 וגם לבד.

החיים זימנוני להכיר אשה גרמניה בשם בריטה זאנגן. היא הגשימה חלום ישן והגיעה לראשונה לביקור בישראל. ככל אורח מכובד – ביקור בארץ מחייב ארוחת ערב אחת לפחות במסעדת מו ומו ברחובות.

בעודנו סועדים, סיפרה בריטה בת ה-68, שבשנה שעברה פרסמה ספר שהפך לרב מכר בגרמניה, בשם 50 and finely alone. מסתבר שלפני 15 שנים, לאחר שתי מערכות יחסים ארוכות, בדרכה למצוא את הפרטנר הבא, היא הבינה שבעצם, הזוגיות לא ממש הכרחית עבורה. נהפוך הוא. השנים הבאות בהן בילתה ביחידותה, עסוקה ושוקקת חברים, היו היפות ביותר בחייה. התובנה היכתה בה כרעם. לדבריה, הבינה שיש סיבה בגללה הטבע דוחף אותנו לחפש בני זוג לשכפול עצמי. אבל אחרי שההורמונים חוזרים לנוח? חברות וחברים הם חלופה רעננה יותר ומעניינת יותר.

“יש שני דברים בלבד שבגללם אני חסרה גבר בחיי” פסקה בריטה.
“מה הדבר השני?” שאל בן שיחה.
“הו, לא מה שאתה חושב”, צחקה, “אין שום דבר שגבר עושה שאינני יודעת לעשות טוב יותר”.
מסתבר ששני התחומים בהם היא חשה צורך עז בזוג ידיים גבריות, הם עבודות התחזוקה בבית, והתשוקה לתור ולגלות מסעדות יוקרה חדשות.

בריטה, יש לזכור, היא גרמניה. וגרמניה היא מדינת תעשייה, שהחינוך התעשייתי טבוע עמוק במערכת החינוך שלה. בגרמניה, כמו פעם בקיבוץ, נערים לומדים מסגרות ונערות רקמה וכלכלת בית. וכך, כאשר הדלת חורקת על צירה, הגבר הזה, שרכש השכלה מתאימה, יודע כיצד לטפטף שתי טיפות שמן לציר (או בגירסת הקיבוץ, למרוח במרגרינה), כך שתשקוט הדלת שנית.

תבוני הכפיים הגרמנים כנראה מיטיבים להכיר בחובותיהם, וכפיצוי – בזכויותיהם. וכך, לעתים תכופות הם מזמנים לעצמם ארוחה לתפארת במסעדה משובחת. וזהו התחום השני בו היא חסרה אותם. בנושא מסעדות, אומרת בריטה, ידם של הגברים קלה על הארנק. נשים לעומתן, קמצניות ולא מרשות לעצמן.

לא ברור אם החסכנות הנשית קפוצת הסוגרים והכיסים, היא נחלתן של אלה שחצו את גיל חמישים בכלל, או נחלת הגרמניות או בריטה זאנגן בפרט. כך או כך, אולי באמת נשים לא ממהרות לפרגן לעצמן הוצאות בעלות אופי הרפתקני. לחלקן אין כמובן בעיה לרכוש זוג סנדלים הורס ב-3,000 שקל בסופעונה. את זה אפשר להסביר: מדובר במותג על, המחיר בעונה היה 5,000 שקל וצריך להגיד תודה שבכלל מצאנו את המספר. לחלופין, אין להן בעיה לרכוש עשרה פריטים בבת אחת ולצאת עם חשבון של 3,000 שקל. גם את זה אפשר להסביר: הבגדים שווים? אז צריך? אז קונים. אבל ליזום יציאה למסעדה יקרה? לרוב זה אזור הנוחות הגברי. נשים מתמחות בבתי קפה.

להפוך לשותפה למשל, זו הרפתקאה שרק עוד שנתיים נדע אם צלחה או לא. אם כצפוי יהיו רווחים, או שנישאר עם בגדים בלבד. אבל מי יצילנו מהפדיחה שבהשקעה לא מוצלחת? אפילו של 3,000 שקל בלבד? מהסטטיסטיקה קצרת הימים שנרשמה ב- co.co. ניתן להסתכן ולומר שהפסיכולוגיה הנשית בנושא כספים, השקעות וניהול סיכונים מורכבת. גברים לעומת זאת עשויים ללא חת. השקעה לא מוצלחת היא לגיטימית – אבל אם כבר, אז להפסיד בגדול.
בריטה זאנגן ממזערת סיכונים – היא ויתרה על זוגיות, סכנת השיגרה ממנה והלאה, ולא תמצא את עצמה סועדת גבר למנה אחרונה של תולדות חייה. כמו שזה נראה, היא כנראה תסתפק בבתי קפה. אמיתיים ומטאפוריים כאחד. להיות בת חמישים וסופסוף לבד היא אולי אלטרנטיבה, אך מתאימה רק לחובבות הז’אנר.