השבוע הבנתי למה נשים מתקשות לפרוץ בפוליטיקה ובעסקים. הן פשוט מתקשות לשקר. והשקר, או הגזמת המציאות, או האדרת הפוטנציאל עד כדי חלום מופרך – הוא חלק בלתי נפרד מהאקו סיסטם. בשני התחומים.

ביום רביעי השבוע, בתוכנית הבוקר של גלי צה”ל, קיים ליאור שליין ראיון חינני עם השר צחי הנגבי, שמתבטא ברהיטות ושיקול דעת ולפנים משורת הדין הודה בחצי חיוך שהבטחות של לפני הבחירות ומעשים שלאחר הבחירות הם שני דברים שונים.

לא חדש, לא מפתיע, ובכל זאת – לא אומרים את זה בדרך כלל.
פוליטיקאים נוקטים על פי רוב בגישת “בגדי המלך החדשים”. הם מסבירים באריכות מדוע הפעילות והביצועים בפועל מדגימים בדיוק את מה שהבטיחו לבוחרים, מדוע התוצאות בשטח הן הישגים מדהימים שהושגו במאמצים ניכרים לטובת האזרחים, וזה שהאזרחים או המראיין אינם רואים זאת, מעיד על קוצר ראיה וגישה שלילית מובנית, שמעוורת ומעוותת את יכולתם להעריך את גודל ההישגים. שלא לדבר על הפוטנציאל, אילו רק תינתן להם עוד קדנציה להשלים את המהפכות הבלתי נתפשות (בתשתיות, בחינוך, בדיור, בכלכלה) שהם חוללו.

באוירה הפוליטית הגלובאלית והפוליטיקאים שנותנים את הטון בתקופה האחרונה, קשה עוד יותר לראות איך נשים מתברגות למערכת הקלוקלת הזו בה נדרשת, כשיטה, מצח נחושה עד מאוד.

הדינמיקה הזו, של הבטחות מפליגות בטרם עת, של ניכוס הישגים, של כיפוף העובדות או מצג שווא של מציאות הזויה (גם אם רצויה) – הפכה לסטנדרט הנדרש.

יזמים מכירים את זה ממקום אחר. בבואם להציג את הפתרון שלהם לבעיה שזיהו, הם נשאלים על התוכן, הטכנולוגיה, המשתמשים, אך האדרנלין האמיתי הוא הפוטנציאל על פני זמן. האם היזם מעריך שתוך 3 שנים ניתן יהיה להפוך השקעה במיזם של X כסף, לשווי של 10X? 100X? כי פחות מזה לא מענין. השיטה מוכרת, כך גם הסטטיסטיקה של אחוזי ההצלחה הזערוריים.

בכנס שהתקיים לאחרונה, פגשתי את אחד המשקיעים ושטחתי בפניו את התאוריה על כך שנשים מתקשות להפריז כראוי (בדיוק כפי שאינן רואות עצמן מתאימות למשרה אם יש להן “רק” 80% מהכישורים הנדרשים).

תראי, ענה לי, בין היתר נבחנת היכולת של היזם לחלום, למכור את עצמו ואת הרעיון.

זהו זה!! פתאום הבנתי. לחלום? אנחנו אלופות בלחלום! אם אחרי כשלון של 80% מהנסיונות הרומנטיים המגושמים של גיל הנעורים אנחנו עדיין חולמות על האחד המיוחד שיגיע וישאר לנצח נצחים ובאהבה גדולה – אין חלום רחוק מזה. הרי הסיכוי שזה יתממש זהה לזה של הצלחת הסטרטאפים.

למכור? לשווק? הרי נשות שיווק ומנהלות שיווק וסמנכליות שיווק יש למכביר, והן עושות את זה מצוין. ובאופן אישי – לפני זמן, לאחר הרבה שנים של עבודה אינטנסיבית, שכללה נסיעות לחו”ל מדי שבועיים שלושה, נקלעתי לשיחה עם ביתי (אז בת 8) על מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה. הקטנה חשבה לרגע וענתה: כשאהיה גדולה אני רוצה להיות כמוך, אמא!

אם הצלחתי למכור לה את האמהות שלי כשאיפה להגשמה, אין דבר שלא אוכל למכור. אני רק צריכה להשתכנע שזה טוב ונכון (ואין על האמהות שלי, תשאלו את הילדים 😊)

אז כן, נשים מצויינות בלחלום, ולמכור, ולנהל, אבל, הן כנראה לעולם לא תבטחנה בנחרצות דבר מה שהסיכויים לכך שיתקיים הם זערוריים. הן תנקוטנה לשון זהירה, תשלחנה זרקור אל הסיכונים ותעדפנה להבטיח פחות ולקיים יותר. וזה גבירותי, לא עובד בפוליטיקה או בעסקים.

אילו היינו מאמצים סטנדרטים אחרים, בהם יושרה ומקבץ צפוף של הבטחות מול ביצועים, היו המדדים המקובלים, אולי הדמוגרפיה המגדרית היתה משתנה. אילו האזרחים היו מאמצים מדדים כאלו אולי היו זוכים למדינה מתוקנת יותר. אילו חברות ההשקעה היו שואפות למקבץ כזה, יתכן שהיו להם הרבה פחות חלומות, ופחות סיפורי סינדרלה על המצליחנים הבודדים, אבל הרבה יותר הצלחות ומצליחים, וכסף בכיס, במקום זה שנשרף במרוץ אחר האקזיט.