תעזבו את הילדות שלנו. בבקשה. הדבר האחרון שהן חושבות עליו כשהן מתלבשות בבוקר זה עליכם. באמת. חם להן, המכנסיים הקצרים שיש להן בארון הם הדגמים הסטנדרטיים שמוכרים להן בחנויות, וכל מה שמענין אותן זה לעבור את יום הלימודים באוורור מקסימלי.

את השרות הצבאי שלי העברתי בגלי צה”ל כמפיקה ועורכת תוכניות. באחת מתוכניות הצהריים גם היתה לי פינה על אופנה. כן, דעות היו לי הרבה לפני שרכשתי ידע שיאפשר לבסס אותן. באחת הפינות  התלוננתי באופן מאוד גראפי על בגדי הים הגבריים. כולם הסתובבו אז עם “ספידו”. זה מה שהלך, זה מה שהיה בחנויות, והבחורים כרגיל, רק רוצים כמו כולם, ואריזה קטנטנה שלא מסתירה כלום היתה האופציה האופנתית למתבגרים.

המינימליזם הזה היה גם מנת חלקם של הכדורגלנים, הכדורסלנים ועובדי השלחין. למרות כל האסתטיקה המתפרצת הזו, על אף המיניות הנוטפת מהם, לא זכור לי שהמעריצות המסוונוורות התנפלו על בחורינו המצויינים או דחקו אותם לפינה חשוכה וכפו עליהם להתמסר.

האופנה השתנתה, ועמה גם טעמם של זכרי אלפא. המכנסיים הקצרצרים התחלפו בזוועות אופנתיות בדמות ברמודה ארוכה שגולשת מעבר לברך ובתחילת שנות האלפיים נאלצנו לחזות בבחורינו משכשכים בסניקרס או רחמנא ליצלן בנעלי מוקסין ללא גרביים. אפילו אז התאפקו הנערות ונמנעו מלהטריד את מושאי תשוקתן.

בשנים האחרונות התקבעו המכנסיים הקצרים בגזרות קונבנציונאליות לגברים. מכנסי הנשים לעומתם התפרשו על קשת אורכים מגוונת יותר, אבל איכשהו מכנסיים קצרים בגובה ברך לא נכנסו לפנתיאון. מסתבר שחברות האופנה עושות כרצונן ובאופן תמוה אינן מתייעצות עם משרד החינוך או המורים על דגמי העונה החדשה. האנרכיה  העיצובית הזו הובילה לכך שפשוט אין למצוא בחנויות ההלבשה מכנסיים קצרים לנערות באורך ברך.

אין להסיק מכך שמדובר בפריט אופנה נדיר, או בפריט עיצוב שנועד ליודעי ח”ן. כל הענין מקורו באופנות המשתנות, הטעמים המתחדשים ובעובדה שהנערות קונות את הבגדים שלהן בחנויות הזמינות להן בקרבתן, ואיפה שכווולן קונות, ומה שהן קונות, זה מה שהן רואות בכל העולם ומה שזמין להן.

אין אמא שלא התפלצה לפחות פעם אחת למראה הלבוש בו בחרה הבת האהובה לצאת מהבית, או למראה הבן שבחר להגיע לפגישה עם המנחה הפרופסורית שלו בגופיה ולחשוף את שריריו הבנויים לתלפיות כולל בלוטות זיעה פעילות  במיוחד.
ועדיין – זה לגמרי עניינם. כך הם אוהבים להתלבש, זוהי האופנה והבחירות של הילדים והן לגמרי לגיטימיות, אלא אם נקבעו כללים ברורים אחרים, וכל עוד הציבור יכול לעמוד בהן.

זכותו של בית הספר לקבוע כללי לבוש משלו ולדרוש התנהלות מכבדת. זכותם וחובתם של המורים להקפיד על קיום הכללים הללו. ובלבד שאלו יהיו שיוויוניים, ובלתי תלויים בגחמות הצניעות או המדדים הסובייקטיבים של מורה כזה או אחר.

כל עוד מטה הפיתוח של זארה או H&M לא השכילו להזמין את הרב רפי לסיעור מוחות טרום עונה, כל עוד מזכ”לית הסתדרות המורים עסוקה בהתקוטטות מתוקשרת על 9 ימי למדה, כנראה שהרשתות ימשיכו להשיק את הקולקציות שלהן בהתאם לשיקולים המסחריים שלהן, והרבה פחות בהתאם לשיקולים תרבותיים.

זה בסדר גמור להחליט שיש להגיע בברכיים מוצנעות, כתפיים מכוסות ואוזניים גלויות. אבל אל תאלצו את המורים והתלמידים להסתובב עם סרגל מדידה שיקבע מי לשבט ומי לחסד.

בעבר הפתרון המקובל היה בדמות תלבושת אחידה. לבנים ולבנות כאחד. התלבושת האחידה כיום צריכה להיות שיוויונית פשוטה ומתאימה למצאי.
אפשר לקבוע שעל התלמידים והתלמידות להגיע עם טי שירט ומכנסיים ארוכים. מותר לאפשר להם להגיע עם מכנסיים קצרים, ויהיו הקצרים האלו אשר יהיו. אבל לקבוע את האורך המדויק המותר, כאילו צבא חייטים מחכה לתלמידים בבית, שייך לעולם אחר, ימים חשוכים ובעיקר זה לא מעשי.

רק לדמיין שבאמת יושבים אנשים משכילים, מורים ומנהלים ודנים בכובד ראש על תכנים חינוכיים עמוקים כמו אורך המכנסיים.

אם תחליטו על קצר, אחלה, לבנים ובנות. תחליטו ארוך, חם אבל סבבה, בנות ובנים כאחד. ועד אז, עזבו לנו את הילדות.
תחזקנה ידי הנלחמות על צדקתן.