שירה ברויאר על פרדוקסים וחקירה עצמית אל מול הארון הפתוח
אם אתקשט מדי, אראה כמו גברת מגונדרת,
אבל אם אדחיק נטייה לגנדרנות מולדת, זו תהיה בגידה?
אם אלטש את הקצוות בפן, יקראו לי צפונבונית?
אולי אצבע לבלונד? לא… אסווג כרדודה
אם אלבש חליפה, ארגיש חזקה?
שיער קצר יבגר אותי? יכער אותי? יכלא אותי במצב קבוע, בלי אפשרות בחירה?
ואם ארצה לאסוף, לקלוע, לא תהיה לי ברירה?
ואם אפסיק לצבוע? אחשב מוזנחת? אולי דווקא אמיצה?
בז’ יעשה אותי סולידית, ושחור – צפויה, שמלת פרחים ורודים תסגיר אותי: רומנטית חסרת תקנה. או
אולי בעצם חופשייה? ריקה מדעה קדומה?
רגליים חשופות יגלו צד פרובוקטיבי? פתייני?
בחצאית ארוכה אראה דוסית. אני?
אלך על מכנסיים! זה תמיד בטוח, רק שלא ייראו משנה שעברה
חולצות לבנות זה מושלם, רק קצת משעמם
ומה עם איפור? שלא אראה מתאמצת, מדי עשויה,
טוב, אז לא. יופי, עכשיו אני סתם דהויה
עד איזה גיל מותר ללבוש ביקיני? פשתן טבעי הופך אותי לאיטלקייה?
עם הצעיף ההודי הזה אני נראית היפית?
אני קמצנית אם אני קונה בסוף עונה?
אולי דווקא פיקחית, מחושבת?
האם נעליים באלפיים, הופכים אותי למבינה?
מותגים יעשו אותי שמחה?
בחולצה האפורה אראה כמו כולן?
אבל אפור זה צבע עם אמירה, זה מתוחכם.
בחזיית תחרה אני פתאום צרפתייה, בתחתונים נוחים אני מרגישה זקנה.
ונעלי עקב? הו, הם הפרדוקס בהתגלמותו – סקס וכוח, שיעבוד וכבלים.
אלך על שטוח. יופי, עכשיו אני נראית שמנה
להשקיע בהופעה זה מנותק מהמציאות הקשה? להתעקש להיות אלגנטי זה יהיר?
ליישר קו עם הרחוב זה לרדד את עצמך?
לגבר, ללבוש הדפס פרחים זה מסגיר? עד כמה אתה בטוח? כמה זהיר?
אתה מביט במגפי הבוקרים האלה של ארץ המרלבורו המובטחת, חושב שזה לא בשבילך,
שואל את עצמך אם לוותר על חלומות, זה כוח או חולשה?
שאלות מול הארון שבפנים, הפתוח. חקירה.
ולאט לאט הכל מסתדר, אם רק תרשה לעצמך.
לא לפחד להיות מתויג, מסווג. לקבל את פרדוקס החיים. לשאול כל יום מחדש, מי אני?
איך אעטוף את עצמי? אבחר כסות, דמות? הגנה?
תעתוע? ישירות? הימנעות? התבלטות? איך פותרים את הפלונטר הזה בפשטות?
אפשר לחקור מי אני וללכת על זה, להסתכן
לחיות קרובה לעצמי, גם דרך בגדים.
למצוא את עצמי כל יום מחדש מול ארון מלא בפרדוקסים של החיים.
אהבתי מאוד!! כל כך נכון ואמיתי כל מילה במקום, הבגד ואני – החיבור הפסיכולוגי בין שני העולמות.
תודה רבה אורית