מה הקשר בין קורונה, גלובליזציה ותעשיית הטקסטיל בארץ? ובכן, העתיד של הדור שלי.

אני רותם, בת 22, רשומה ללימודי תואר דו חוגי בכלכלה ופסיכולוגיה, ועתידי טרם ידוע.
אופנה אני אוהבת כמו כל אישה שאוהבת לקום בבוקר, להתלבש יפה ולהרגיש טוב ולא מעבר.
אם עתידי המקצועי יפגוש את עולם האופנה, ברור לי שזה יהיה מקרי לחלוטין ומהצד העסקי של המפה.
מה שכן ידוע לי, הוא שהסיכוי שזה אכן יקרה נמוך ביותר, לנוכח העובדה שאני מתכוונת לחיות בארץ ישראל שנים אחרי שכנראה תעשיית האופנה בה תגווע, וזה מעורר חשש רב.

זה לא מעורר בי חשש אישי, זה מעורר בי חשש דורי, כשאני חושבת על בנות ובני גילי שחלומם המקצועי כרוך בקשר של תשוקה לתעשייה הזו. מעצבות מלידה, סטייליסטיות מבטן, טכנולוגיות מוצר, תדמנים, וכל אלו שעתידים להיות עובדי כפיים, פועלים ממעמד הביניים, שיכלו להיות מועסקים במפעלי הטקסטיל וענף האופנה, או להיות יצרנים וספקים של התעשייה.
אבל כשבני גילי יגיעו לגיל הקריירה והתעסוקה הקבועה, לא תהיה להם תעשייה להתברג אליה.

בשנות ה-60 וה-70 ,כשהדור של הורי שלי (שזה ככל הנראה את/ה הקוראים את זה) היה בשלב ההשתלבות בשוק העבודה, תעשיית הטקסטיל והאופנה בארץ שגשגה ועשרות אלפי עובדים מצאו בה את מקומם ופרנסתם. בסוף שנות ה-70 ביטלה ממשלתו של מנחם בגין את מכסי המגן שהגנו על תעשיית הטקסטיל, והביאו לחשיפתה לתחרות של מוצרי יבוא זולים מחו”ל.

המפעל של אתא נסגר ב1985 ופיטר יותר מאלף עובדיו. חברת לודז’יה שהפכה לארגמן סגרה את שעריה בשנת 1996 ועשתה הסבה לנדל”ן, קבוצת בגיר פולגת סגרה את מפעל הייצור שלה ב 2008, דורינא, גוטקס, ורבים נוספים נסגרו, וגם כיתן שהייתה מאחרונות השורדות נסגרה ב2012. אפילו דלתא שעומדת איתנה, העבירה כבר בשנות ה 90 את מפעלי הייצור שלה לירדן ומצריים, טורקיה והמזרח הרחוק, והשאירה בארץ את מטה הניהול בלבד.

נכון לשנת 2016 הועסקו בייצור הטסקטיל בישראל כ-10,000 עובדים בלבד, וכיום ‘ענקיות האופנה והטקסטיל בארץ’ הן רשתות מקומיות שעוסקות בייבוא מוצרים ומותגים מחו”ל.

במהלך השנים האחרונות העברתי מספר לא מבוטל של משמרות כמוכרת בחנויות, ובכל משמרת שמעתי לפחות פעם אחת הערה מלקוחה שאמרה “יפה, אבל נורא יקר!”.
אני לא מוכרת מטבעי וברור לי שהטיעון של “במותגים וברשתות מחו”ל זה היה עולה אותו דבר אם הכמות, הבד והתפירה היו באיכות כזו ואפילו יותר”, לא משכנע. האיכות איבדה ערך עבור צרכנים, גם הידיעה שאם תחכי לסייל ישנה סבירות גבוהה מאוד שהמידה שלך כבר לא תישאר, איננה משכנעת שלא משתלם להילחם על עוד עשרה אחוזי הנחה, וככלל ברור לי שאני נתפסת כלא אובייקטיבית בתור מוכרת בחנות (וכנראה בצדק), אז אני שותקת ומציגה פריטים שונים שנותרו במידה המתאימה ממחלקת הסיילים ואני מודה בחיוך כן על הרכישה, ומאחלת ללקוחה שתתחדש.

אבל בפנים, צביטה בלב. צביטה עמוקה בעקבות הידיעה שככה יקר כי ככה עולה בישראל, וככה עולה להיות עסק קטן.
כי לשלם על ייצור מקומי זה יקר, כי שכר העבודה גבוה, ולשלם על בדים מיבואנים מקומיים זה יקר כי צריך להוביל, לממן, לשלם מיסים ומע”מ, והייצור בארץ כמעט שאינו קיים. בשביל עסקאות משתלמות וזולות צריך לייצר הרבה, ובשביל לייצר הרבה צריך למכור הרבה, וזה קשה כשבקניון ממול, מוכרים חולצה דומה שיוצרה בסין, במחיר נמוך יותר, רק באיכות ירודה.

חנויות ובתי עסק סגורים בצל משבר הקורונה. 

הדור שלי הוא החוטא הראשי. לא רק שהכל ‘יקר לנו’, אלא גם שאין לנו עדיין פרנסה קבועה ורצינית, מה שמאפשר לתרץ קנייה בזול על סמך מיעוט אמצעים. חוסר היכולת לדחות סיפוקים בשילוב עם המיצוי המהיר שמאפיינים את הדור, יצרו תרבות של ‘בשביל מה בכלל לשלם על איכות אם ממילא מחר החולצה תימאס עליי וארצה אחרת?’
לצערי המציאות מלמדת שקנייה בזול לא מביאה לצריכה מופחתת, אלא מוגברת של פריטים.

אז אמשיך לשמוח על כל רכישה לא משנה אם היא מקולקציה חדשה או לא, ואמשיך להבין את מי שתלך לקניון ממול, אבל המטרה שלי היא לחשוף את ההשלכות שאני הבנתי שיש לכך.

בכל פעם שמישהי מאיתנו שואלת “למה כל כך יקר?”, בכל פעם שאנחנו מחכות כבר לבלאק פריידיי כי אז תהיה הנחה, ובכל פעם שאנחנו הולכות לקנות חולצה דומה בקניון ממול כי יותר זול, אנחנו מייקרות עוד יותר, ולמעשה קוברות את התעשייה. אנחנו מקשות בכך על הייצור המקומי, הכסף שלנו מושקע בזירה הבינלאומית במקום הארצית, וכך, ככל שנייצר פה פחות, ייעשה כאן יותר ויותר יקר, עד שלבסוף לא ישתלם כלל לייצר. 

עשרות עסקים בתחום נסגרו ויסגרו בעקבות הקורונה, דווקא בזמן שקיבלנו כאפת התעוררות מצד תנועת הגלובליזציה והבנו שלפעמים היא גם נעצרת, ולכן חשוב לשמור על יכולות ייצור גם פה בארץ.
ככל שתימשך מגמת ה”רק בזול” בני דורי יוכלו להמשיך לאהוב אופנה, לחלום עליה, לדבר על הצורך להפוך אותה לבת קיימא, אבל ליצור, לפתח, להיות חלק ממנה ולהשפיע על הדרך בה היא פועלת – כנראה הרבה פחות.  

*גילוי נאות – כשהייתי בת 15 אמי פתחה את Co.Co ויחד עם המיזם נחשפתי לאחורי הקלעים של התעשייה.