מדינת ישראל מקדשת את התחרות החופשית וזובחת את התעשייה המסורתית כי על פי החזון כל האזרחים יהיו הייטקיסטים, חדשנים ומלומדים לתפארת. צפרא פרלמוטר על פתרון מסוג אחר כזה שיבטיח עבודה לכל אדם

לאחרונה פורסמה בדה מארקר כתבה של אורה קורן שמתארת את מצוקות התעשייה המסורתית ויש גם פתרון קסם כמובן. הפעם בכירי ענף הרהיטים והנייר מלינים על כך שבגלל המחירים הנמוכים של התוצרת מהשטחים הם מתקשים לעמוד בתחרות. הפלשתינאים, למרות שנים של חינוך ועשייה ממשלתית מצד מדינת ישראל, מתעקשים לחיות ולהתקיים, באמצעות פעילות כלכלית יצרנית. באופן טבעי הם פונים לתעשיה המסורתית, זו שצורכת בעיקר הרבה ידיים עובדות. יש להניח שהם לא חוסמים בגופם את כל חברות ההייטק שמתדפקות על דלתות הרשות, פשוט איכשהו יצא שהם פנו דווקא לייצור מעטפות וקלסרים ורהיטים וטקסטיל לרוב. ומאחר והם מייצרים, הם רוצים גם למכור, לך תבין. הקונים המיידיים הם השכנים הקרובים, אנחנו, ישראלים פטריוטים גאים שמוצרים כחול לבן הם בלב שלנו, כל עוד נקנה אותם בשני גרוש פחות, בהתאם לחוקי התחרות החופשית שהיא הדת החדשה של העם. המורמים מעם, המקושרים ובעלי הנכסים דבקים במסורת: קשרים, קבוצות לחץ קרטלים ומונופולים.

אצלנו הדאגה האמיתית לעובד העברי הולידה חוקי העסקה הוגנים שמבטיחים שכר מינימום, שעות עבודה סבירות, תנאים סוציאלים ועוד. כל אלו מסתכמים בשכר עבודה כפול עד מרובע משכר העבודה שמשלמים במפעלים הפלשתינאים כמו גם בסין או בהודו. במדינות החשוכות האלו מנצלים את העובדים, פשוט כי אפשר. יש להם כל כך הרבה אנשים שצריכים לעבוד כדי שיהיה להם מה לאכול, שהממשלות עוצמות עין ואפילו מתמרצות את היצואנים המקומיים במענקים וסובסידיות.

הפתרון שמבקשים פליטי התעשיה המסורתית שנותרו בארץ הוא להטיל חסמי סחר. כמו שהיו עד לפני כמה שנים על יבוא טקסטיל למשל. אלא שחסמי סחר נועדו להגן על החזקים. לכן כשרשתות השיווק זעקו שיש לבטל את המכסים על יבוא, בשם אלוהי התחרות החופשית וחולצה של זארה במחיר זהה לספרד, הם בוטלו. יבואני הבדים או יצרני הרהיטים לעומתם, הם קומץ זניח ובלתי מאורגן ולכן נותר על כנו מס בגובה 12% על יבוא חומרי גלם. שמהם עושוי המוצר המוגמר עליו אין מכס. הגיוני. הפתרון המוצע לתעשיה המסורתית על ידי התאורטיקנים במערב הוא כמובן – חדשנות. כי רק החדשנים שורדים. אלא שמה ששורד אצל החברות במערב שהשכילו להתחדש הם בעיקר משרדים. ואלו לא בדיוק צורכים רבבות ידיים עובדות. וכמות העבודה שמספקת התעשייה החדשנית במדינה לעומת זו שנדרשת בתעשייה המסורתית קטנה לאין ערוך.

מדינת ישראל החליטה שהיא מקדשת את התחרות החופשית וזובחת את התעשיה המסורתית כי על פי החזון כל האזרחים יהיו הייטקיסטים, חדשנים ומלומדים לתפארת. אבל יש גם פתרון אחר. לקדש את התחרות החופשית, אבל לתמרץ ולשמר את התעשיה המסורתית ולעודד השקעה במיכון מתקדם, שיטות עבודה מתקדמות, מודלים חדשים וטוב, נו, חדשנות (כאילו יש מישהו שאומר “אני יכול להמציא את תחתוני הסימלס הבאים או שיש קיסר בשקל, אבל לא בא לי!”). להגן על התעשייה בתמריצים יעלה הרבה כסף. אבל גם להקים את בטר פלייס עלה הרבה מאוד כסף. ההבדל הוא בחלום (חזון כמו שאוהבים לקרוא לזה). החלום שמבטיחה השקעה בהייטק הוא עושר גדול, פרסום או סתם לשנות את העולם. החלום שתגשים השקעה בתעשייה מסורתית הוא עבודה לכל אדם. חלום לא רע אם מסתכלים על אחוזי האבטלה המבהילים ברוב העולם המערבי. עבודה היא לא רק לחם, היא תחושת ערך עצמי, סיבה לקום בבוקר, להרגיש נחוץ, רלוואנטי, מחובר לעולם. ויש יתרון נוסף: אנשים עובדים הם אנשים נורא עייפים. ואנשים עייפים זה מצוין לשלטון, הם ימשיכו להצביע מבלי דעת לממשלה. אנשים לא עובדים הם אנשים מיואשים, וזה ממש לא מצוין לאף שלטון ואף מדינה. אפשר להמשיך לסמם אותם בקצבאות מינימאליות אבל זה מסוכן, בסוף הם עלולים לחטוף קריז.