“רוק בשחור” תערוכת צילומים של מירי דוידוביץ במוזיאון א”י, היתה סיבה מצויינת עבור שירה ברויאר, לשוחח עם האשה שפתחה בפניה את עולם הסטיילינג ועיתונות האופנה.

כשאני חושבת על שנות ה-80 אני חושבת על מירי דוידוביץ׳. הצלמת המוכשרת היתה במובן מסוים אשתי, בחלקים ניכרים של אותו עשור. על הבוקר, היתה מעירה אותי בשיחת טלפון מביתה, שהיה במרחק הליכה קצרה מביתי, ומאותו רגע היינו בדיאלוג מתמשך. בסטודיו שלה, או ברביצה על הספה בביתה, שוקעות למסעות דימיוניים בין דפי הכרומו של ה”ווג”, לאתרים אקזוטיים או לסמטאות לונדון הפוסט-פאנקיסטית. לקמדן טאון, ויויאן ווסטווד ומלקולם מקלרן. כי קראנו  “The Face” ו-“Id” ושמענו את כריסי היינד, תוך ניתוח הסטיילינג של פרינס או של מדונה בקליפ של ברוס וובר. עולם צילום האופנה היה מרתק דרך עיניה של מירי ואנחנו היינו שם כדי לעקוב אחר השפיץ של כל טרנד. להביא משהו ממנו להפקות האופנה שעשינו לעיתון “חדשות”.

נפגשנו לראשונה בסתיו 1984, פגישה שבעצם שינתה את מסלול חיי. הצטופפתי בכניסה לתערוכה כלשהי עם אחותי עמית וחברותיה בושם וכומי כרמון. יוסי סוכרי, ליאת נישרי, אופיר שפס וגל אוחובסקי שתו דרינקים בכניסה. לבנים היה פס שחור בעין, לבנות נעליים מחודדות ולכולם היה ג׳ל בשיער והבעה מנוכרת אופנתית. כשהגרעין הזה היה נוכח באחד ממוקדי הבילוי, ידעתי שאני במקום הנכון.

ואז ניגשה אלי מירי. אני זוכרת שחשבתי שהיא מזכירה לי גור אריות קטן, ברעמת שיערה ועיניה הזהובות: “יש לך רגליים יפות,” החמיאה לי, “תהיי מוכנה להצטלם לכתבה על גרבונים לעיתון “חדשות” ? או-לה-לה איזו שאלה…

למחרת נפגשנו בסטודיו שלה ששכן אז בבניין מדהים שהיה בעבר טחנת קמח ברחוב יגאל אלון בתל אביב, שאז עוד קראו לו גיבורי ישראל. בילינו את היום בפינג-פונג מתמשך של משפטים ואסוציאציות, צילומים והדלקות הדדית. בסוף היום מירי פסקה: “היה כיף. בואי לעבוד איתי.” היא חיפשה מפיקה למדור האופנה ב”חדשות”. אני הייתי אז אבודה בין תחנות חיי גיל 20 ומשהו, אחרי שנה טראומטית ב”שנקר” ומייד התמסרתי.

מירי פתחה עבורי עולם חדש של דימויים. היא הכירה לי את הלמוט ניוטון וגי בורדן, את מרי אלן מרק ורוברט פרנק. וגם איך מסבירים לדוגמנית להזיז רק את הנחיריים, ואיך מתנהלים בעולם עם תכנון, אמביציה וגבולות. למדתי תוך כדי תנועה סטיילינג וכתיבה על אופנה שהתגלגלה לקריירה בת 21 שנה בעיתון “חדשות” וכשנסגר, ב”הארץ”.

עכשיו, שלושה עשורים אחרי, היא מציגה בתערוכה חדשה צילומי מועדונים, עדות אותנטית לאותה תקופה בדיוק. נפגשנו לראיון במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב, כמה ימים לפני פתיחת התערוכה שתערך בראשית השבוע.

מה עושים בימים באחרונים לפני הפתיחה?

“אני מסיימת פרטים אחרונים בנוגע לתערוכה. אנחנו עומדים להדפיס את הקטלוג ואני מתכוונת להדריך את עובדי המוזיאון בנוגע לצילומים. חוץ מזה אני עובדת כרגיל. הולכת לצפות בסרט שאני צריכה לצלם לו פוסטר, מסיימת צילומי מיתוג לחברת היי-טק וקטלוג צעצועים, מתכננת את הכתבת אופנה הבאה למגזין “שמנת” מחפשת סטודיו.”

זו תערוכת יחיד ראשונה שלך במוזיאון.

“כן. העבודה עם המוזיאון נהדרת ויש לי מערך שלם שעוזר לי. אני באה מהעולם המסחרי ואין לי שום ציפיות שיתמכו בי או יתנו לי מענקים. אני רגילה לעבוד ולהרוויח כסף, וזה לא מובן לי מאליו שיש פה צוות שנרתם להגשים את המשאלות שלי. ההיכרות עם אנשי המוזיאון נולדה דרך אוצר חיצוני שראה צילומים שלי והתלהב. לפני שנה היתה לי תערוכה קטנטנה שצילמתי כשהייתי סטודנטית ובעקבות התערוכה ההיא הצעתי למוזיאון את צילומי המועדונים.”

צילמת אווירה או פורטרטים?

“צילמתי אנשים שהובילו את תרבות החיים בעיר, בסביבה שלי. חזרתי אז בדיוק משנה בלונדון וחיפשתי את המראות, הסגנון, המוזיקה והאוירה שהיתה אז חלק מתרבות החיים בלונדון, ברלין וניו יורק. את יוסי אלפנט ועדנה דה בר, כומי כרמון ויוסי סוכרי צילמתי בסטודיו, אבל רוב הצילומים הם תיעוד מהפינגווין, קולנוע דן והליקוויד. אני מרגישה כאילו לא אני צילמתי אותם. זה מנותק ממני כי זה היה סגור עמוק בארכיון הרבה שנים. הכי הפתיע אותי שכולם חייכניים, כי זו תקופה שכולם דפקו פוזות של מדוכאים.”

איך בעצם הגעת לצילום?

“במקרה. חלקתי דירה עם כמה שותפים בירושלים, היה להם חדר חושך וככה נדלקתי. למדתי תקופה קצרה בבצלאל ואז עברתי ללמוד צילום במכללת הדסה בירושלים.”

מה השתנה בך ב- 30 שנותיך כצלמת?

“פעם הייתי נורא שחצנית. היו לי כל מיני חוקים וכללים וחשבתי שאני יודעת מה נכון ומה טוב. היום אני הרבה יותר איזי. אין היררכיה, הכל בסדר. יש בי את ההבנה שלאנשים שונים יש זוית ראייה שונה, וגם אני יכולה להסתכל על משהו ולראות אותו מעוד זויות. למדתי שיש לי שפע של זמן ושפע של כוחות ואני לא צריכה לחסוך בזה. שאנשים יכולים לבקש ממני עזרה ושזו פריבילגיה שהם שואלים לדעתי. פעם לא הייתי מוכנה שלקוח יתקשר אלי אחרי שעה מסוימת.”

התרככת?

“כן. אני נמנעת מלהצהיר הצהרות, אין לי תשובה מה גרם לזה. אני נשואה הרבה שנים לבראנט ואמא לשתי בנות גדולות, ואני עושה יוגה 20 שנה. יש בזה משהו מאד פיזי שממרכז. אני לא מסתכלת על עצמי מבחוץ, אבל אני רואה שאני סבלנית יותר. הניסיון והידע שהצטבר הם בונוס רציני שמבסס את הביטחון המקצועי שלי.”

בשבילי תמיד היית מודל לאשה עם קריירה שיוצאת להלחם בחוץ עם שאיפות ורצון להרוויח כסף. את רואה היום יותר נשים כאלה?

“באופן יחסי יש עדיין הרבה פחות נשים מפרנסות וקרייריסטיות. אני נכנסתי לתחום הזה של צילום מסחרי כי זה התחום שהכי משך אותי. לא משיקול כספי אלה מתוך רצון להיות מקצועית. התחום הדינמי איתגר אותי. המשמעות של הקרייריזם שלי היא שאני רוצה לעבוד בקנה מידה גדול. לא לאלבום המשפחתי. כששואלים אותי אם אני גם מצלמת להנאתי, אני תוהה תמיד מה הכוונה. אני אוהבת לצלם. נקודה.