נראה כי התפרצות נגיף הקורונה העלתה על סדר היום הגלובאלי את תפקידה של סין כמפעל הבינלאומי של העולם, על היתרונות והחסרונות של המצב הזה. עבור עולם האופנה מדובר בהזדמנות.

העולם עסוק בחודש האחרון בדאגה לבריאותו. הציבור עצר את חופשותיו, טיסות עסקים מבוטלות ובעקבותיהן תערוכות בינלאומיות. אמנם מקור החולי מגודר היטב במעמקי סין אך החשש להתפשטותו מדאיג, ולכן עושים את מירב המאמצים לשמור את הנגיף במקומו ולמגר אותו. יש להניח שכל מדינה וכל תעשיה יוצאת ניזוקה בדרך זו או אחרת מהעוצר הגלובאלי, אולם עבור ענף האופנה מדובר במכה כואבת מחד והזדמנות נדירה מאידך.

מתוך התצוגה של The Blonds בשבוע האופנה ניו יורק | צילום: GettyImages

זה שנים שסין הפכה באופן אבסולוטי למפעל הענק של העולם. אם אמזון מגדירה את עצמה כחנות של הכל – The everything store הרי שסין היא The everything factory , המפעל של הכל. כבר בפרוץ הגלובליזציה שמה לעצמה סין למטרה להשתלט על תעשיית הטקסטיל העולמית. זה התחיל עם השקעות עתק בציוד כבד ויקר שהגיע היישר ממדינות המערב, כדי להבטיח את איכות הייצור והפיכתה ליצואנית המשמעותית ביותר. ההשקעות מומנו בהלוואות ממשלתיות שלא היתה שום כוונה או יכולת להחזיר אותן.  

על מנת לפתות את חברות האופנה הגדולות להעתיק את הייצור ממדינותיהן או סביבתן, נקבו הסינים במחירים נמוכים במיוחד, ועל כל חולצה או מטר בד ששלחו מעבר לים קיבלו סובסידיה ממשלתית של 13%, הטבה ליצואנים המקומיים. יחד עם שכר עבודה שעלותו כ 20% מעלות העבודה במדינות המערב, ומשמעת ברזל אזרחית של אומה שצמחה שנים בצל תרבות האח הגדול – היה ברור שהמערב יפסיד במלחמת הסחר הזו בחפץ לב.

המותגים העתיקו את מקורות הייצור שלהם לסין, ובמקביל הפחיתו עד חיסלו את עניינם בתעשייה המקומית שכמובן לא הצליחה לשרוד במעט הפעילות שנותרה להם. במדינות כמו ספרד או איטליה שהבינו את תרומתו הכלכלית העצומה של ענף האופנה לתל”ג המקומי ניסו לשמור על הגחלת בעזרת סובסידיות. גם בישראל היו נסיונות חיוורים לשמר איזו מורשת טקסטילית  אולם אין דבר העומד בפני המחיר. וכך נותרנו כאן עם שתיים וחצי מתפרות, שלושה גזרנים וכמה יבואני בדים ששומרים על גאוות המקצוע.

דווקא לאחרונה חיסלו היבואנים המקומיים את מחסני הבדים העצומים שלהם כשהבינו שאלו מפרנסים בעיקר את עיריית תל אביב בתשלומי ארנונה, ובדים, שלא כמו יין, נוטים לאבד מערכם מהר מאוד. במקום לקנות ולאפסן כמויות גדולות של חומרי גלם, העדיפו הסוחרים לחסל את המלאי ולקנות מעט ומדויק, בהתאם לצרכי המעצבים והיצרנים הקטנים.

הרשתות מן הסתם הספיקו להזמין מנה ראשונה של קולקציות הקיץ שלהן טרם יציאתם של הסינים לחופשה השנתית שלהם בפברואר. אף אחת מהרשתות לא דמיינה שהמפעל הענק הזה לא ישוב לעבודה, והן תיוותרנה ללא המנה העיקרית. כל אותם מותגים רעבים, שבנויים על אופנה מהירה שמיוצרת בקצב של ימים או שבועות ספורים, הבינו שיוותרו בלי סחורה למכור ויש לעשות מעשה.

בצר להם מחפשות הרשתות פתרונות זריזים בשוק המקומי, וכמובן מרוקנות את המדפים מכל הבא ליד. בדים, אביזרים, סחורה מוגמרת, הכל נחטף מתוך הבנה שגם כשתחלוף הסכנה והציבור יתפזר בעולם מחדש וישתחרר הפקק, יקח זמן עד שקצב הייצור יחזור לקדמותו.

הדרישה הפתאומית לייצור מקומי עלולה לעוור את עיני הגזרנים, המתפרות, היבואנים שהורגלו בכמויות קטנות ולפתע במקום חמישים טישירטים הם יזכו להזמנה של חמש מאות כאלו. במקום חמש מאות כפתורים לדגם, יש צורך בשלושת אלפים. הפריחה הפתאומית הרגעית הזו, עלולה להפוך את התעשיה הזעירה שעוד נותרה פה לשדה קטל בו ינצחו שוב הגדולים והחזקים על חשבון המעצבים העצמאיים והעסקים הקטנים שיידחקו לשוליים.

מחירי הייצור בהם הורגלו הרשתות לא דומים כלל למחירי הייצור המקומי שגבוהים בהרבה. חלק מהעלות תספוגנה הרשתות, אולם המחירים לצרכן צפויים לעלות. זו עשויה להיות הזדמנות פז עבור התעשייה, לעשות תיקון בענף המשווע לשינוי. זו הזדמנות נדירה לצמצם משמעותית את נתח האופנה המהירה שאנו צורכים ולחזור לייצר מוצרים בעלי ערך, שבאמת צריך ורוצים. בשביל הנשמה, לא בשביל האינסטגראם.

התפרצות הקורונה טרפה את הקלפים והמחסור הלא צפוי בחומרי גלם וסחורה מוגמרת עוד יהדהד הרבה אחרי שהוירוס יהפוך להסטוריה. לצד הניסוי הגדול בעולם בעבודה מהבית, תיוותר העובדה הפשוטה שחולצות, בניגוד לאלגוריתם, אי אפשר לייצר במטבח.