חודש פברואר הוא סוף עונת המלפפונים. קולקציית החורף מגרדת את התחתית, והמעצבים מחממים מנועים בהכנות לעונת הקיץ הקרבה. מה שונה השנה הזו מכל השנים?

עסקי העיצוב העצמאיים סובלים כבר שנים מצמצום יכולותיהם המקצועיות על לא עוול בכפם. בעוד שעבור הלקוחות כמעט דבר לא השתנה, עבור המותגים הקושי לייצר קולקציות רק הולך וגובר.
התהליכים הגלובליים שהחלו לפני יותר מעשרים שנה, בישרו את נדידת ייצור הטקסטיל אל מדינות העולם השלישי שבורכו בעיקר בידיים עובדות רעבות וזולות. לא יכולות טכנולוגיות מופלאות, או ערכי תרבות ועיצוב מושרשים זה מאות בשנים, גרמו למדינות המערב לוותר על תעשיית הטקסטיל המפוארת שלהן לטובת הסינים אלא בצע כסף.
איטליה, מעוז הטעם הטוב, מתחזקת את התעשייה שלה באמצעות מושבות של עובדים זרים שמייצרים מייד אין איטלי מבדים משובחים תוצרת סין. כך גם צרפת שהמציאה את בתי האופנה הנשגבים ושאר מדינות המערב שמייבאות מאה אחוז של חומרי גלם ואביזרי ייצור ממדינות העולם השלישי, שאינן מדקדקות בתנאי ההעסקה של אזרחיהן, אך מבינות היטב את כוחו של המחיר הנמוך.

אלא שכל הטוב הזה שמציע המזרח משרת את המותגים הגדולים והעשירים בלבד. הכמויות הגדולות שדורשים הספקים תמורת המחיר הנמוך אפשריות לרשתות האופנה המהירה, והמחירים הגבוהים הנדרשים בתמורה לייצור כמויות קטנות הם הבסיס לקיומם של מותגי העל.

מעמד הביניים של עולם האופנה, המותגים הקטנים והמעצבים החדשים שמצטרפים למעגל העשייה, מתכווץ ומתקשה לשרוד.

המעצבים העצמאיים מייצרים קולקציות קטנות יחסית שמתאפיינות במספר מצומצם של דגמים, עשרות בודדות בשנה, בדומה למספר הפריטים לדגם. בעזרת הקולקציות התמציתיות הללו המותגים מנסים לספר סיפור. להביא את עולמם הפנימי, לברוא פנטזיה קטנה, להציע תפיסת עולם עיצובית חדשה, מרגשת, שתעודד את לקוחות המותג להתחבר לערכיו ולרענן את המלתחה.

האמצעים העומדים לרשותה של המעצבת בבואה לעשות כך, הם חומרי הגלם. בדיוק כמו שהתנאי לארוחת גורמה משובחת הוא מרכיבים איכותיים. ככל שיש יותר יבואנים, ככל שהשוק משגשג, כך גם מגוון החומרים, הבדים ומוצרי הסדקית גדול יותר והאפשרות להוציא לפועל רעיונות חדשים טובה יותר. שנת 2020 הביאה לטלטלה קשה בשווקים. מותגים שעיקר יהבם היה על קולקציות ערב או מה שנקרא בעגה המקומית “בגדים לאירוע” הפכו לא נחוצים, מעצבות שנהגו למכור באמצעות חנויות בוטיק עצמאיות נשארו ללא אמצעי שיווק בחסות הסגר המתמשך, וזה הוביל להאטה בצריכה.

הביקושים הפוחתים מחד והצטברות המלאים שאין להם דורש מנגד, גררו מחסור ביבוא של חומרי גלם חדשים שכן היבואנים מצידם, נאלצו לצמצם סיכונים ולהתמקד בלחם. חלקם פרשו מהמקצוע, חלקם מקווים לממש סחורות ולהפוך אותן למזומנים שיאפשרו להם להמשיך להתגלגל, ואחרים מחכים לשינוי.

עבור המעצב העצמאי אותם יבואנים הם מקור המים החיים ליצירה, וזירת ההתרחשות וההגשמה היא המרחב שבין נחלת בנימין לשכם. יכולתו לחדש ולרגש תלויה בתעוזה של היבואן, בטעם הטוב של אשת הסדקית וביכולות הטכנולוגיות של מכונות התפירה משנת 1980 שנותרו במתפרות.

חולצת ALMA שמוצעת למכירה מוקדמת השבוע, עלתה ארצה מהודו. למה? כי אין כמו חולצת כותנה קלילה לקיץ הישראלי. אבל אי אפשר להשיג בארץ בד  100% כותנה דקיקה. והקפלונים בחזית, אלו הדקיקים, המקבילים, שנקראים בעגה המקצועית נרווירים? אין בנמצא מתפרה שמצויידת במיכון הנדרש על מנת להגיש אותם בתפרים שווים וישרים. אז ALMA שלנו יוצרה בהודו.

המסע אחרי הגשמת דגם אחר היה מרתק לא פחות. למכנסי הכותנה נדרש שרוך קשירה נאה למותן בעובי עדין. אין בנמצא. יש סרט עבה. חשקנו בסיומת מתכת קטנה ומגניבה. אין. נסתפק בקשר. ופפיון קישוט זערורי בשביל הפאן? מבצע איתור חסר תקדים בהיקפו הניב ממצא יחיד בגלנטריה נידחת. אין לבחור. זה זה או כלום.
אמנות העיצוב הפכה עבור המעצבים המקומיים לאומנות הפשרה. היכולת לייצר משהו בארץ האפשרויות המוגבלות, היא היא האמנות האמיתית.

עבור הצרכנית, התהליכים והקשיים הללו שקופים. מה הצורך לה במעצבים מקומיים אם אלו יכולים לספק לה את מה שתמצא בזול בשדות זרים? אבל מעמד הביניים של העיצוב נחוץ בדיוק כמו מעמד הביניים החברתי. ככל שהשכבה הסוציואקונומית הזו רחבה ויציבה יותר, כך היא הופכת אותנו לחברה שוויונית ותורמת יותר.

בהיעדר תנאים, היכולת להתרפק על השראה, לספר סיפור, לברוא שפה עיצובית ברורה דרך קולקציה קוהרנטית ולהגיש אותה במחיר סביר ללקוחות, היא לא פחות מנצחון הרוח של המעצבים המקומיים.

חדש בחנותלחנות

?Are you on the list

קבלי 10% הנחה ומשלוח חינם למימוש ברכישתך הבאה!

לאחר קבלת כתובת הדוא”ל שלך נשלח לך את הקופון. הטבה למשתמשות חדשות. הקופון נשלח מיידית אך לעיתים מופיע בתיבת המייל לאחר כמה דק’. המידע שלך ישאר חסוי ולא נשתף אותו עם צד שלישי. 

דילוג לתוכן