שירה ברויאר נפגשה עם יעל אביב, פעם כוכבת ‘חדווה ושלומיק’ והיום מלהקת מצליחה לשיחה על כוכבות, חופש וסגנון.

השנה היא 1971. בחדר העבודה של אבא שלי יש פלא חדש. טלביזיה קטנה עם שתי אנטנות שנראית כמו חיייזר חמוד שבא לביקור. פעם בשבוע למשך 12 פרקים אנחנו מתכנסים בחדר לטקס שטרם נראה כמוהו: אבא, אמא, אחותי ואני פורסים מיזרונים וכריות ורואים יחד את ‘חדווה ושלומיק‘. הסידרה הראשונה בעברית. הדיאלוגים של יונתן גפן, הסיפור מבוסס על “חדווה ואני” של אהרון מגד.

הנה חדווה היפה עוזבת את הקיבוץ בסלואו מושן עם מזוודה. בלדת הפתיחה מתנגנת. הנה הלית ישורון מהפנטת בתפקיד דניאל “אני אוהבת להתמזג” והנה זה נגמר והיה לזיכרון. כמה שנים מאוחר אני נתקלת בראיון עם יעל אביב, שנים אחרי שנעלמה מהנוף הישראלי. בפעם הראשונה אני קוראת על מסעות לבאלי, קטמנדו, על חיים בחופי גואה, על חופש, אהבה שטופת שמש וים. אביב כבר נראית אחרת. את השיער המגוהץ מחליפה רעמה משוחררת ואת המבט התוהה מחליף חיוך מקסים.

את ישראל היא עזבה יחד עם בעלה עורך הדין צחי שני (שהלך לעולמו בגיל 52) אחרי מלחמת יום הכיפורים לתקופה של כ-20 שנה. הם טיילו בין אמסטרדם, לונדון, גואה, קטמנדו ובאלי. כשבתם תאי שני (היום בת 37, אמנית המתגוררת בלונדון) הגיעה לגיל בית ספר הם עברו לבלגיה כדי שתלמד שם בבית ספר בינלאומי. ב-1993, לאחר פרידה, חזרה אביב לארץ עם בתה והתחילה קריירה חדשה כמלהקת. “את צחי פגשתי בזכות הטלביזיה. הוא התאהב בי כשראה את הסדרה ויצר איתי קשר דרך חברה. הייתי מאד מחוזרת אבל היה לו משהו נעים בקול שסקרן אותי והסכמתי לצאת אותו. נסענו לאילת. בדרך המנוע התחיל לרתוח אבל צחי לא עצר. הגענו לאילת כשהמחוג מורה על אפס. אהבתי את זה שהוא לא חס על האוטו, שהוא אהב סיכונים” היא אומרת כשאנחנו נפגשות בשעת אחר צהריים רגועה בבית קפה בשדרות רוטשילד.
היא גרה בסמוך עם אחותה הציירת אריאלה וידזר. יפהיפיה ומלאת קסם גם בגרסתה הבוגרת כשניצוץ מרד שנות ה60 עדיין זוהר בעיני הדבש שלה. היא לובש מכנסיים מחויטים שחורים וחולצת משי אפורה עם פס סאטן בגוון שנהב. הופעתה משלבת עידון אירופי קלאסי עם טאץ’ בוהמייני רומנטי. יש לי חיבה עמוקה לנשים שהיו שם. במהפיכת ילדי הפרחים, במערבולת שנות השישים. גם כשהן מתקרבות לעשור השביעי בחייהן, הן נותרות צעירות במהותן.

מה את עושה בימים אלה?

“אני מלהקת שלושה פרויקטים. זו עבודה שאני מאד אוהבת ונהנית ממנה. היא מייצרת לי אנרגיה של עשייה וסיפוק. אני אוהבת ליצור את הפאזל של הדמויות”.

איך הגעת לעסוק בזה?

“בעברי הייתי שחקנית כך שהכרתי את הנושא מקרוב. גרתי בבלגיה 7 שנים ועבדתי כמפיקת פרסומות ושם הכרתי את תחום הליהוק. ראיתי שיש לי חוש לזה, לדעת מי צריך להיות באיזה תפקיד ואיך זה צריך להראות”.

איפה נולדת וגדלת?

“נולדתי בלודג’ בפולין. עליתי לארץ עם הורי ואחותי הקטנה בגיל 12. גרנו ברמת אביב, אבי היה רופא, אמי אהבה תרבות וקראה המון. למדתי באליאנס ובגיל 17 נסעתי לראשונה לפאריס. התאהבתי בעיר ורציתי ללמוד בה משחק אבל הורי התעקשו שאחזור לסיים את התיכון. חזרתי, סיימתי ונסעתי לפאריס. זו היתה תקופה מסעירה, למדתי משחק, עבדתי כדיג’י במועדון לסביות, שיחקתי בתיאטרון, ספגתי את כל היופי, המוסיקה החדשה שהגיעה מלונדון, המוזיאונים, הספרים, הקולנוע. אפילו הלכתי פעם לאודישן אצל גודאר. זה היה כמו לפגוש את אלוהים. אני זוכרת כל פרט. לבשתי מעיל טוויד עם מעויינים בבז’ וחום וצוארון מפרוות שועל ג’ינג’י ומגפיים. הלכתי ברגל למשרד הפקות קטן, בשלכת, בין העלים והייתי מאושרת“.

קלטת שאת בתוך התרחשות תרבותית שיש לה משמעות גורלית לעתיד?

“לא. קלטתי את זה רק אחרי שחזרתי לארץ. בדיוק אז התחיל בפאריס מרד הסטודנטים. הבנתי את גודל המהפיכה רק בארץ, אחרי מלחמת 6 הימים כשהתחילו להגיע המון אנשים לארץ מחו”ל וזה התחיל להיות מורגש”.

אביב הצטרפה לחבורת העין השלישית של ז’ק קטמור יחד עם בעלה. הם חיו את תרבות הפסיכדליה במלואה, במעין קומונה שרצתה להביא את האמנות לרחוב, לאנשים. “התנסנו בעולמות חדשים, פסיכדליים, עשינו מיציגי אמנות ניסיונית, בדקנו את הגבולות, אבל תמיד ידעתי לשמור על עצמי” היא אומרת. “הרבה אנשים התרסקו. ביניהם חברים מ’העין השלישית’. אצלי תמיד רגל אחת היתה באלטרנטיביות והרגל שנייה במיין-סטרים”.

איך היתה עבורך החוייה של הכוכבות , הפרסום?

“זה ריפא אותי לגמרי מהרצון להיות שחקנית. לא התאים לי הדיאלוג עם התקשורת”.

מהי החוייה הכי חשובה שעברת?

“אחרי מלחמת יום הכיפורים, התפרקה חבורת ה’עין השלישית’. צחי ואני עזבנו עם קצת כסף, ונסעו לאירופה ולמזרח. בלונדון נולדה תאי, ואז פגשנו מישהי שסיפרה לנו כמה מדהים לגדל ילדים בגואה. תאי היתה בת שנה ונסענו. כשאני חושבת על זה היום, לקחת ילדה בת שנה למקום כל כך רחוק ושונה זה מראה לי כמה הייתי אופטימית. בגואה היה מהמם. במבט לאחור, זה הדבר הכי חשוב שעשיתי. לקחתי חופש מהחיים למשך עשר שנים. גרנו על החוף בבית מהמם, החיים היו מאד זולים. היינו חלק מקהילה של אנשים כריזמטיים מכל העולם. מה שהיה חשוב זו האישיות, לא מאיזה רקע באת ולא כמה כסף יש לך. זו הייתה חבורה מאד שיוויונית, תאי היתה חלק מקבוצה של עשרה ילדים ששיחקו כל היום על החוף, ערכנו ארוחות ערב משותפות, מסיבות ובין היתר גם עיצבתי בגדים בסטייל אתני-רומנטי, בגדים מבדי סארי נוצצים ומכרתי אותם לבוטיקים באמסטרדם ובארץ.”

את מתגעגעת לגואה? חזרת לשם מאז?

“לפני 10 שנים נסעתי לגואה שוב בפעם הראשונה מאז שעזבתי. תמיד היתה לחברי הקהילה מין תוכנית-על לחזור ולגור שם. לפני שלוש שנים עשינו פגישת מחזור. בינתיים התוכניות השתנו, הכל השתנה, אני השתנתי, צצו כל מיני בעיות לוגיסטיות וזה כבר לא נראה מפתה”.

מה עיצב את מי שאת?

“מה שעיצב אותי בעיקר זה שספגתי המון השפעות מכל מיני מקומות. אמא שלי אמרה לנו תמיד “לא מצביעים לשום דגל, לשום אידאולוגיה, לשום סדר חברתי. הכל פתוח והכל משתנה”. כשהתבגרתי, כל מה שהיה חריג מצא חן בעיני. מאמא שלי לקחתי את החופש להיות נאמנה לעצמי ולעולם לא לעשות לאחרים את מה שאני לא רוצה שיעשו לי. לא גדלתי על מיתוס המשפחתיות ואני מאד נהנית מהחופש בחיי. אני אחראית בעצמי לכל וזו תחושה מאד טובה. אני גאה על כך. התפתחתי מאוחר. כשחייתי עם בעלי לא ידעתי אפילו איך משלמים חשבון טלפון. בשנה האחרונה הבנתי שיש לי הרבה יותר שליטה על המציאות שלי”.

מה למדת?

“למדתי יוגה ומדיטציה בשנות ה-70 וה-80. רכשתי כלים להתבוננות עצמית, למדתי להתנתק מהזוית של האגו ולראות יותר ברור את מה שנמצא מולי.”

איך החוייה של להיות אישה יפה?

“היופי פתח לי המון דלתות, ונתן לי המון ביטחון עצמי אבל רק בסביבות גיל 40 הבנתי שאני יפה. זו היתה חוייה נהדרת להרגיש יפה. אני מאד אוהבת יופי. יופי של נופים, של נשמות, של אריכטקטורה. יופי עדיין מרגש אותי. תמיד נורא אהבתי בגדים. אמא שלי היתה מאד קוקטית, ולביתנו היתה מגיעה תופרת ותמיד היה לי חשוב להתלבש יפה. כשגרתי בבלגיה נהגתי ללבוש בגדי מעצבים כמו רומאו ז’ילי והלמוט לאנג והיום אני מתלבשת בסגנון שהוא קצת מחוספס, למשל מכנסי דגמ”ח עם חולצות משי“ .

מה חשוב לך היום?

“סיפוק מהעבודה, להיות עצמאית מבחינה רגשית וכלכלית. אני מרגישה ברת מזל שנחתתי בשלום מהחופש הטוטאלי שבו חייתי. ראיתי המון אנשים שגמרו את חייהם רע. קשה לחיות בלי גבולות ומסגרת. למזלי כשחזרתי לארץ בגיל 50, התחלתי קריירה שנייה. כללית, הייתי רוצה למצוא מקום פסטורלי לגמור בו את חיי. פעם חשבתי על המזרח או דרום אמריקה, על מקום שהחיים בו קלים, פשוטים וזולים והנוף יפה אבל כל עוד יש לי עבודה אני כאן. בתל אביב שאני מאד אוהבת או בלונדון, מבקרת את ביתי או פוגשת חברים במקומות שונים כמו ספרד או פורטוגל. הבטחתי לבת שלי שלא אסע יותר רחוק”.

מי מעורר בך השראה?

“אנשים פורצי גבולות החל ממדונה שהיתה בזמנו פורצת גבולות ועד אנשים שיש להם יכולת נתינה גדולה כמו אורלי פלדהיים שמרגשת אותי עם מפעל ‘מרק לוינסקי” שלה. אני מרגישה שאני מרוכזת בעצמי כך שאני מעריצה אנשים שעושים למען הזולת. גם אנשים שיודעים להגשים את החלומות שלהם מעוררים בי השראה.”