רשת האופנה אורבניקה מקדמת את פתיחת חנות הדגל הראשונה שלה עם הפרסומת ש”יש דברים שתעשיית האופנה לא רוצה שתדעי”. היא אינה מתכוונת לכך שלא מספרים לך שהתעשייה מייצרת מדי שנה מעל 50 מיליארד טון של פסולת, או שרק כ-15% מהם עוברים למיחזור והשאר נקברים באדמה. אורבניקה אינה מתכוונת לגלות לך שכדי לייצר טון אחד של בד, משתמש המפעל הממוצע בסין ב-200 טון מים, ולכן רבים ממימי הנהרות בסין זורמים בצבעי העונה. היא גם לא מתכוונת לגלות לך איך תעשיית האופנה מייצרת 3 מיליארד טון פיח בשנה, שצובעים באפור אופנתי את השמיים, ובוודאי שהיא לא מתכוונת להעיר את תשומת ליבך לכך שבארון של האשה הממוצעת יש כ-90 פריטי אופנה ש-51% מהם אינם בשימוש, והפריט הממוצע משמש ללבישה בערך כחודש ימים, ולאחר מכן סר חינו והוא נדחק לשולי הארון.

כנראה שמאחורי הסודות האפלים שתעשיית האופנה מסתירה ממך ולא רוצה לגלות לך, עומדות עובדות שאת כנראה לא תרצי לדעת.

1. המחיר הנמוך יכול להיות הרבה יותר נמוך – הטרנד האחרון הוא לגלות בזעזוע שבמחירו של מוצר יש מרכיב קטן יחסית של עבודה וחומרי גלם – בין חמישית לעשירית מהמחיר הנקוב. מפלצות המסה, אלו שמרפדות את הקניונים בהררי שמלות וחולצות ב-39.90 מייצרות כל טי שירט שמחירה הנקוב 50 שקל בעלות של 5 -10 שקל. גזילה ושוד! לאן הולך כל הכסף? מה זה המיליונים האלו שמרוויחים על חשבוננו? ובכן – המיליונים האלו מושקעים ברובם בלשכנע אותך לקנות דווקא את השמלה של אורבניקה על פני השמלה של זארה. ואם לא השתכנעת? מיד נחתך המחיר כי הכי חשוב זה לנקות את המחסנים ולהפוך את חולצותינו לכסף. ואפילו לקבור עודפים ולגרוס מחלצות עולה כסף.
2. כשאת נראית כמו בר רפאלי, את יכולה ללבוש מה שאת רוצה – אז את לא בלונידית מטר שמונים מצליחה ושותפה ברשת שהקימה את הרובין הוד של האופנה? זו שתציל את כיסייך מהתרמית הגדולה של מפלצות האופנה? לא הסתופפת בארמונות פאר או בטרקליני הסלבס? אל תתייאשי! אם תלבשי את הגלביה שהיא לובשת ובעיקר אם רק תאמיני, את יכולה להיראות כמעט אותו דבר. מה, לא הצליח עם השמלה שקנית? אז אולי תקני גם שמלה אחרת? הענין הזה עובד הכי טוב אם את בין שנות העשרה לעשרים שלך. לגוף עדיין אין דעות משלו, השנים עוד לא הכבידו עליו משקלן ונערותינו רואות והכי רוצות להיראות כמו. האישיות לרוב, כמו גברים, מאחרת לצמוח.
3. הסוד הגדול מכולם הוא שאת משלמת את המחיר על חופש הבחירה – ההיצע האין סופי יחד עם החופש שלנו לשבת על הגדר ולהסתכל, בלתי מחויבות בעליל, על אוקיינוס הבגדים השופע שנפרש לפתחנו, מכריח את הרשתות והמעצבים לחזר אחרינו בכל האמצעים, עם כל הפיתויים, וכמובן זה נלקח בחשבון ומתומחר היטב. אחרי הכל, אין לנו כוונה שהיצרן יפשוט את הרגל. אנחנו רק רוצות כמו שאנחנו רוצות, מתי שאנחנו רוצות במחיר שאנחנו רוצות. למשל שמלה אדומה עם כתפיות. ולכן מאות מותגים ייצרו עבורנו המוני שמלות, במגוון מחירים ואיכויות, וכולם רוצים שנבחר באחת שלהן. את השמלות האלו ייצרו בני אדם, שמרוויחים שכר מינימום. בפיליפינים למשל התופרות מרוויחות פחות מדולר לשעה, בארה”ב רוצים להעלות את השכר לעשרה דולר לשעה. בארץ משלמים כשישה דולר לשעה. אבל בארץ ובאמריקה בקושי תופרים בגדים. ליתר דיוק, תוך שלושים שנה ירד הייצור המקומי מתשעים אחוז לשני אחוזים בלבד.

כשהמחיר הוא המפתח וחזות הכל, אף אחת לא תעצור מול השמלה הנחשקת ותשאל את עצמה מי ייצרה את השמלה שלי? האם לילדיה יש מה לאכול? כדי שזה יקרה, צריך לשנות את השיח ולהתחיל לדבר על פרנסה,  פרנסה לכולן, גם לאיגנורנטיות שמסרבות ללמוד מדעי המחשב ולהפוך לסטארטאפיסטיות מצליחות ועשירות. עבודה לאלו שלא למדו באוניברסיטה, לאלו שבקושי סיימו בית ספר, אלו שלא חלמו להיות תופרות בילדותן אך זו הפרנסה האפשרית עבורן בבגרותן.