אם לא נלמד איך נדע? במקום שהמדינה תחליט בשבילנו איפה ואיך להשקיע את הכספים לפנסיה, במקום שהאלפיון העליון ימשיך לעשות כסף מהכסף שכבר יש לו – אולי כדאי שמערכת החינוך תדאג להעניק לילדינו ידע פיננסי

החוק לא ממש סומך עלינו. למשל לא סומכים על הציבור שהוא יבין לבד שמתמטיקה ואנגלית זה חשוב, ולכן הם מקצועות חובה בבית ספר. אבל בתיכון, כשפתאום כל האנרגיות מתועלות לתעודת בגרות מצטיינת, שתהווה כרטיס כניסה למקצועות הנחשקים באוניברסיטאות הנחשקות, התלמידים כבר מגלים לבד ששיעורים פרטיים אמנם עולים כסף, אבל משפרים את הידע ואת התוצאות באופן דרמטי. קניית ידע מבחוץ הפכה מזמן לדבר מקובל וברור מאליו, ותקציב שיעורי העזר הפך לסעיף הוצאות מסיבי אצל כל משפחה כמעט.

רכישת ידע בתחום הפיננסי לעומת זה, אינה מקובלת, ולמערכת החינוך נראית לא הכרחית כלל. למרות שמדובר בשילוב של מקצועות מרתקים – חשבון ופסיכולוגיה – במקרה הטוב משקיעים בשני שיעורי העשרה ומרגישים מתקדמים לעילא. ומכיוון שאין ידע, אז כסף הפך לדבר מאוד מפחיד. אנחנו מפחדים שלא יהיה לנו מספיק ממנו, שאת מה שיש לא  נדע לשמור, ולא נדע להגדיל ולטפח כך שיצמח ונוכל ליהנות ממנו הרבה יותר.

אנחנו לא סומכים על עצמנו שנדע להסתדר איתו, והמדינה לא סומכת עלינו שנדע לשמור עליו. ולכן היא מחייבת כל עובד ומעביד, על פי חוק, להפריש כספים לפנסיה. חברות הביטוח מנהלות את הכספים האלה, נוגסות בכשליש מתוכם במהלך השנים, ובבוא היום, הן מאפשרות לנו לקבל אותם בחזרה בהקצבה חודשית. כמו תרופה, לכל אחד המינון שלו, וכמו אחרי צום ממושך, לאט לאט שהגוף יתרגל. לא בבת אחת.

מה שבאמת צריך היה לקרות הוא שידע פיננסי (איזו הגדרה מסובכת לעובדה הפשוטה ששקל ועוד שקל שווה שניים, או שניים וחצי, או שלושה) יהיה חלק מלימודי החובה של כל תלמיד בבית הספר. האמת שבמציאות הכלכלית הנוכחית קשה לחשוב על נושא משמעותי יותר לקיום העתידי של ילדינו. אולי הסטוריה. זה לא נעים ולא תרבותי, אבל זו המציאות.

כשהייתי ילדה בקיבוץ, כסף היה “הגועל נפש”. לא דיברנו עליו, כי לא היה צורך לדבר עליו. לכל אחד היה תקציב עם הקצאה לכל דבר: הבראה, כלבו, ביגוד, תרבות, והיה ברור שהוא נמצא שם, במידה מספקת למילוי צרכינו הצנועים. אם מישהו רצה לשסות את כל תקציבו על דברי מתיקה או לחליפין על חופשה חלומית – זה היה בלתי אפשרי. אלא שמאז היתה הפרטה, התקציב הפך לסכום אחד כולל והגועל נפש הפך להיות יקר המציאות. כיום לתשעים אחוז מהציבור אין ממנו במידה מספקת בכלל, ובעתיד יהיה להם עוד הרבה פחות. וככל שיש לנו פחות, כך החוק חש צורך לשמור עלינו יותר, ולכן במקום לאפשר לנו לחסוך בצעירותנו ולהשתמש במה שצברנו בבגרותנו, על פי רצוננו, הוא קוצב את מנתנו, על פי מרשם. הוא אינו סומך על שיקול הדעת שלנו, על הרצון שלנו לשמור על מה ששלנו, לצבור ולחסוך. אם חיסכון היה טרנד, אם הר השקלים הפרטי שלנו היה מגניב כמו סמארטפון חדש, כולם היו חוסכים ברינה. אבל את בור השקלים שלנו אחרים לא רואים. את הלפטופ הדקיק או החופשה באיטליה כולם יכולים לראות. האושר הוא מה שנשקף אלינו בפייסבוק ובאינסטוש. ושם אפשר לראות בעיקר את מה שמצטלם טוב.

כסף הוא נושא שעדיין לא יצא מהארון. להגיד שיש ממנו מעט זו בושה, להודות שיש ממנו הרבה זה לא נעים. ובעיקר, רובנו עדיין לא מבינים אותו. אבל השנים המעטות בהן אנחנו עובדים וצוברים הון שאמור לפרנס אותנו בשנות חיינו המתארכות שבהן איננו מתפרנסים,תעשינה אאוטינג גם לנושא הזה. לא תהיה ברירה אלא להכיר את המוצרים האלו שנקראים השקעה, חיסכון, פנסיה.

מחקרים חדשים חושפים את העובדה שכסף הוא המנוף העיקרי לייצר יותר כסף, והוא הסיבה  לצבירת העושר של המאיון העליון. עבודה? כישרון? מזל? אלה הם כמעט אגדה שתפקידה לתחזק את המוטיבציה של הפלבאים לצרוך, להתקיים, לשרוד ולהזין את משאבת הכסף של המאיון. זה האחרון, יודע כבר שכדי שכסף יצבור יותר כסף, לא מספיק שהוא ישב רגל על רגל בבנק ויפרנס את פקידיו. צריך להשקיע אותו ולפעמים לסכן אותו כדי שהוא יצבור משהו מעבר לדמי הניהול.

איך להשקיע? כמה לסכן? כמה לחסוך? זה כבר עניין של טעם. אבל נחיצות הידע? זה בהחלט עניין של אין ברירה. עד שנגיע לעצמאות, הפרטה ושליטה מוחלטת על נכסינו.