רובנו מוכנים לחתום על תשואה סולידית לכל החיים. אחרים מוכנים לסכן עשרות אלפי שקלים בתמורה להבטחה מופרכת והסיכוי הקטנטן לתשואה פנומנאלית. אנחנו מציעות להשקיע 3,000 שקל ומבטיחות החזר מלא וסיכוי גדול וממשי לתשואה חלומית וקולקציה שווה במיוחד צפרא פרלמוטר

צילום: לירון ויסמן.

השבוע, לרגל יום העצמאות, עסקנו רבות בחיבוטי העצמאות הכלכלית ומשמעויותיה. השאלה המרכזית הייתה מה אנחנו מוכנים לעשות למען חרות הכיס ועצמאותנו הפיננסית. מהכותרות בעיתונים היה ברור לגמרי מה אנחנו מוכנים לסכן למען תשואה חלומית או חלום, הזוי ככל שיהיה.

לפני כחודש הכירו לי לראשונה את הבלוג המצוין “הסולידית”, שמתחזקת דורין הרטמן. בחורה מרתקת שהחליטה לצאת לפנסיה בגיל צעיר, לאחר שחסכה סכום כסף משמעותי משנות עבודה לא רבות, בהן גיבשה לעצמה תפיסת עולם מגובה בסגנון חיים צנוע במיוחד. את הכסף היא משקיעה בשוק ההון והתשואה על ההשקעה מספקת לה הכנסה שוטפת – כ-4,000 שקל בחודש.

4,000 שקל זה לא הרבה. זה דומה לשכר המינימום שבקושי מאפשר קיום בכבוד. אבל הנה, עבור מי שהחליטה שחיסכון הוא אורח חיים, והסתפקות במועט היא אידיאולוגיה, הם מספיקים די והותר.

התפיסה המרכזית שמציעה חיסכון קפדני והשקעה זהירה ומושכלת של הכסף שנצבר, היא הצד הסולידי של המטבע. המטרה, לישון כמו מיליונרית (בשקט) ולא לחיות כמו מיליונרית, ולפרוש מהעבודה בגיל 35 – היא ללא ספק אנרכיסטית ומטלטלת. עד כאן הכול טוב.

אפשר היה לאמץ בשמחה את הגישה של חיים פשוטים ללא עבודה, אלמלא הרעיון כולו היה מושתת למעשה על זה שמישהו אחר צריך להיות נזקק מספיק, או שאפתן מספיק, על מנת לעבוד ולקיים חברות מצליחות ורווחיות, שאפשר יהיה להשקיע במניותיהן וליהנות מתשואה מספקת.

ציר התשואה נע בין הר השקלים שמניב כלום בשנה, לאקזיטים דמיוניים של אלפי אחוזים. הממוצע לעומת זאת, הרבה יותר מצומצם. עד 5% לשנה זו תשואה סולידית, 10% בשנה – תשואה חלומית.  תשואה של 10% בשנה לאורך זמן, שנה אחר שנה, באופוריה של שנת 2000 ובשפל של 2008, היא כמעט בלתי אפשרית. רובנו היינו מוכנים להסתפק בזה ולעולם ועד לא לבקש עוד דבר.

כמה מאיתנו היו מוכנים להסתפק בזה ואף בפחות? כמה מאיתנו מוכנים לסכן את מיטב הכסף שחסכו תמורת תשואה חלומית שכזו? כנראה הרבה מאוד. לפני שבוע התברר שאלפי ישראלים טובים היו מוכנים להשקיע 150 מיליון שקל בקרן אור של חיליק טפירו, תמורת תשואה מובטחת  של 8.5% בשנה. מינימום ההשקעה עמד על 50 אלף שקל וכעבור כשנה וחצי, משבוששו התשואות לבוא, התפוצצה הפרשה, הוגשה תביעה, רשות ניירות ערך עצרה את הגיוס ויצאה לחפש 150 מיליון שקלים שנגוזו.

הקלות הבלתי נסבלת שבה אנשים יכולים לפתות אנשים אחרים לתת להם את כספם בלי לעמוד או לתהות על הדרך שבה הכספים מנוהלים והרווחים המובטחים ייווצרו – תמוהה משהו.
מה גורם לאדם להאמין לבחור צעיר, בליל מילים וערמת ניירות שנראית כמו מסמך משפטי? מה דוחף אותו להשקיע אצלו?
התשובה נעוצה בפסיכולוגיה. בני אדם מוכנים לעצום עין ולהסתפק באופטימיות עיוורת כשמדובר בסיכוי להתעשר בקלות. אנחנו מוכנים להתעלם מהדרך שבה הרווחים המובטחים ייווצרו, לו רק יגיעו לכיסינו. הסיכוי שאכן ההבטחה לתשואה פנומנלית תתממש, היא זעירה. הסיכון להפסד כספי – גדול, ולכן אולי צריך לחשב את קיצנו לאחור, כמאמר המשורר שלמה ארצי. אילו נפסיד את הכסף, מה ההסבר שיקל על האכזבה והעלבון? איזו תמורה נרגיש שהייתה שווה את הסיכון?

אנחנו מציעות לכן הזדמנות השקעה חלומית. השקיעי 3,000 שקל וקבלי את הקרן ועוד 10% תשואה. הסיכוי שאכן זה יתגשם? יותר מ-66%. ראו את השותפות שנכנסו עם תחילת הגיוס, לפני כ-15 חודשים, וכבר החזירו לעצמן שני שליש מההשקעה בתשואה של 10% (בגדים כלבבן והנחה ראויה). נכון, גם אנחנו מוכרות חלום. להקים חברה צודקת ומצליחה שתפעל לרווחת הקהילה ושותפיה. אופנה אולי לא נתפסת כתחום מרתק כמו בנק, או מעורר כמו סופרמרקט, אבל היא מוצר צריכה בסיסי שמאכלס 70% משטחי המסחר בקניונים, ומייצר עבור גבירי הנדל”ן 80% מהפדיון שלהם. והכל בגלל שכולנו אוהבות בגדים.

מהו הסיכון? שהחברה האוונגרדית הזו, חס וחלילה טפו טפו טפו, תיסגר. מה התמורה שתצדיק את הסיכון? הסיכוי להיות שותפה להקמת ארגון כלכלי חדשני, היכולת להשפיע על ההתנהלות העסקית והחברתית, הסיכוי ליהנות  מרווחים ומפעילות קהילתית משותפת. הסיכוי להיות שותפה לעשייה בונה, תורמת ומשתפת.

אז מה עוצר בעדכן מלבטוח בצוות מקצועי ומנוסה, עם ערמת ערכים וכוונות טובות? מה יגרום לכן להעדיף את הסיכוי של 66% לתשואה חלומית של 10% על פני החשש מהפסד חלקי?

רק פסיכולוגיה. ותזכרו שמעבר למספרים, ובקצה החששות, יש קולקציה יפהפיה ששווה לסכן את הכסף בשבילה.