ארבעה ציטוטים בלתי תלויים זה בזה, הביאוני להרהר בכתב על המצב ולתהות בפומבי, האם אומת ההייטק צריכה לשמוח בהייטק, או שיש מקום גם להצטער קצת על תופעות הלוואי.

משקיע הון סיכון  – “השאלה המרכזית בהשקעות בסטארטאפים היא איך תשקיע את המיליון הראשון כך שהוא יביא את המשקיע הבא שישקיע עשרה מיליון”. המשקיע שבחן מיזם חדש  לא-חשוב-באיזה-נושא הסביר לשומעיו את האסטרטגיה לפיה הוא מחליט אם להשקיע בסטארטאפ: כמובן, צריך לבחון את הרעיון ואת הפוטנציאל. אבל רעיונות יש למכביר. חלקם נשמעים נפלאים בנאום המעלית, חלקם מבטיחים נצורות במצגת, אבל איזה מהרעיונות גם יקיים את ההבטחה? התחזיות מדוייקות כמעט כמו בימי הטלויזיה עם האנטי מחיקון. אי אפשר באמת לחזות הצלחה. אבל אפשר בודאות גדולה יותר לחזות את זרם הכסף הניגר אלי תהום. ולכן מרגע שהמשקיע נפרד מהמיליון הראשון שלו לטובת המיזם, כל החוקים משתנים. לא חייבים שהמוצר יעבוד, לא חייבים לקדד עד תום את האלגוריתם המופלא שיציל את העולם מזיקנה, ובטח לא צריך למכור כלום. צריך רק לגרום למשקיע הבא, שיראה את אותו האור הגנוז שהראשון ראה, כך שיסכים לשלם עליו פי עשר. או עשרים. או משהו. כך עובדת תעשיית ההון סיכון. באוזני התופרת שלי זה נשמע כאילו האתגר הטכנולוגי המורכב של הענף הוא לשכנע שבגדי המלך אכן חדשים.

אנג’לית אוהדת – “השאלה היא, ממה ירוויח המשקיע? ממכירת החברה או מהנפקה?” פעם היה מקובל לחשוב שאם משקיעים במכונות, צריך להרוויח כסף מהלהבים המצויינים שהן עושות. אם משקיעים באדמות ועצים ונוטעים פרדס, אפשר להרוויח ממכירת התפוזים. אם מפתחים אפליקציה נפלאה שעוזרת עד מאוד לכל אדם, אפשר יהיה לקבל תשלום קטן על השימוש בה. אבל הי, זה היה מזמן. כשאמא שלי עוד קטפה ענבים בכרם בעודה מזמרת סובי סובי ממטרה רכובה על הפלטפורמה של הג’ון דיר. היום העולם העסקי נהיה מאוד מתקדם ומתוחכם ואף אחד לא חושב שצריך להרוויח כסף בשיטות הארכאיות של דור האבן. היום, תשעים אחוז מהאוכלוסיה, אלו שאין להם ברירה, נאלצים להמשיך כמו פעם, להרוויח כסף מעבודה. לא הרבה כסף. רק מספיק כדי שיהיה כח לקום למחרת שוב לעבודה ולייצר ערך לבעלי המניות. כל היתר – שיכולים לבחור ומשקיעים להנאתם מצפים להרוויח בשיטות המתקדמות שפותחו בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת: הראשונה – למכור את החברה. למי? לחברה יותר גדולה שיכולה להיעזר בטכנולוגיה שלה, במקרה הטוב. או לחברה יותר גדולה שהטכנולוגיה הזו קצת מפריעה לה. השיטה השניה היא הטעות הסטטיסטית: במקרה, המוצר הצליח, ובמקרה הטכנולוגיה ממש עובדת ואפשר לעשות אתה הרבה דברים שלא חשבו עליהם קודם, ובמקרה המון אנשים משתמשים בפלטפורמה, ובמקרה אפשר להראות גרף צמיחה מרשים בזמן קצר מאוד, ובמקרה, מספיק משקיעים כבר נכנסו קודם מה שהעלה את השווי התאורטי של המיזם למספרים בלתי נתפסים. ואז, לשיטת הטעות הסטטיסטית, אפשר ללכת הכי רחוק ולקחת גם כסף מהציבור.  לזה קוראים הנפקה. לרוב מדובר בכסף של אנשים שלא יודעים בכלל מה עושים עם הכסף שלהם. החברות שמנהלות להם את הפנסיה והביטוח החליטו שממש כדאי להשקיע בחברה הזו. קוראים לזה כסף מוסדי. ובאופן ממוסד הוא מאפשר לאנג’לים ולקרנות וליזמים לראות בחזרה את הכסף שהם סיכנו בתחילת התהליך, עם תשואה קטנה של מאות אחוזים מההשקעה. פחות מזה זה לא מענין.

מנכ”ל חברת הייטק בשלה – “נו, מתי כבר אוכל למכור את החברה”? הוא מנהל אותה כחמש שנים. הגיע לשם מסיבוב קצר בסטארטאפ אחר שהחזיק מעמד כמה שנים עד שנמוג. אין לו סנטימנטים, נפשו לא נקשרה בטכנולוגיה, השנים שחלפו מבהירות שכנראה לא מסתמנת הצלחה אדירה שתאפשר לחברה לשמור על עצמאות כלכלית, ודרכה העסקית לא מסמנת את שביל האבנים הצהובות כל הדרך להנפקה בארץ נאסדק המובטחת. במקרה כזה, כל שנותר הוא להימכר. למישהו. שירצה לפחות משהו מהחברה. את הקוד, או הצוות, או הקשרים. כל דבר שיוכל להחזיר חלק מהכסף שהושקע ויוכל לשחרר את המנכ”ל ללכת הלאה כשהצלחה כלשהי באמתחתו.

ילדיי בארוחת שישי – “מענין מי מאיתנו ילך לעבוד בחברה של אמא” – פתאום זה היכה בי, שמה שהתחיל לפני יותר משלוש שנים כחלום על כלכלה משתפת חדשה, עשה מספיק תנועות במים, עד שלמד לשחות. ולא רק שלמד אלא משפר ביצועים כך שהילדים שלי, שחשופים לכל הקשיים, השמחות, האתגרים והאכזבות, התרשמו שהוא יצלח ויישאר לעמוד איתן גם בעוד עשר שנים כשהם יגיעו לגיל עבודה בשוק האזרחי. מדובר בשלושה בנים שהקשר העיקרי שלהם לאופנה הוא בזה שהם שואלים את אחותם הצעירה אם הבגדים מתאימים ליציאה. הראשון כבר נטוע היטב בחברת הייטק, השניים האחרים בחרו מסלול שמרפד את דרכם אל הענף הנכסף, ובארוחות שישי שלנו הם מדברים על פוליטיקה, וכסף, וצבא, וצדק, וגם על החברות של רותם והקיבוץ של סבא וסבתא. הילדים האלו עוד לא נגועים בתרבות הסטוצים של ההייטק. הם חושבים על העתיד. הרחוק.

הרעיון המרכזי ב קו.קו. מניח שההזדמנות להיות חלק מהכלכלה הצומחת מהולה בסיכון, ולכן כולנו צריכים להיות חלק מהסיכון הזה אם רוצים שההצלחה תתחלק בין רבים, ולא רק תחלחל למעלה לאחוזון העליון. אבל צריך לרצות לייצר, או להיות חלק, מהצלחות בנות קיימא. ולזה צריך סבלנות, ואורך נשימה כלכלי והתנהגות תזרימית נזירית ומאופקת. בלי השקעה ביחסים לא יצמח כמובן שום קשר רציני, וארוך טווח, ומניב. והאמת? די לנו מסטוצים.