אם היה עלינו לבחור עוולה אחת שביכולתנו לתקן, במה היינו בוחרות?

השבוע פגשתי אשה שאכפת לה ועושה רבות למען קידום נשים ועסקים. היא באה להכיר את CO.CO מתוך עניין ורצון לסייע בגיוס ההשקעה הנדרשת לשלב הבא של פיתוח המיזם החברתי. הכל היה בסדר עד שנדרשנו לסוגיית חלקן ותרומתן של השותפות.

לדבריה הקמנו עסק נחמד מאוד שיש לו מספר יתרונות: הקולקציה מעוצבת ותפורה היטב, קהל היעד שלנו ממוקד ונכון, המחירים נוחים מאוד ואנחנו מייצרות בארץ. כל אלו הם די והותר, למה צריך להסתבך עם הבטחות לחלוקת רווחים? הרי מספיק קסנטיפה אחת בין השותפות, שיכולה למרר את חיינו כי היו לה ציפיות לרווחים גדולים.

אני מניחה שהיא צודקת. כמו כל דבר שמעורבים בו הרבה מאוד בני אדם, אחד תמיד יכול לקלקל את השורה ולבגוד באמון. השאלה אם צריך להתנהל מתוך החשש מפני תפוח מקולקל אחד, או מתוך התקווה להפוך סל תפוחים למטע מניב. יש לנו החירות לבחור את הדרך בה נחיה, בה נעשה עסקים, בה נחלום ולעתים גם נתאכזב.

הנקודה המרכזית היא שאין לנו כוונה להיות עסק נחמד. יש לנו כוונה להיות עסק מצליח, עם פוטנציאל צמיחה אדיר, שיכול להתרחב לתחומים רבים, למדינות רבות ולגרוף רווחים גדולים. אנחנו לחלוטין שואפות להקים ארגון קפיטליסטי למשעי, שעניין מהותי אחד מבדיל אותו מהקורפורייט הממוצע, מהחברה הציבורית המקובלת: החזון להתמודד עם אי השיוויון המתרחב. כל היתרונות העסקיים שמנתה הגברת שבאה לביקור הם רק אמצעים להשגת המטרה: לייצר אלטרנטיבה כלכלית לקפיטליזם המונופוליסטי של בעלי ההון, באמצעות סט ערכים חברתי. כל היתר הוא סטריקטלי ביזנס.

אם צריך לבחור בתיקון עולם אחד שתהיה לו ההשפעה המשמעותית ביותר על סביבתו והוא יחלחל לכל הרבדים של חיינו כבני אדם,  צריך לבחור באי השיוויון.

לאי השיוויון אחראים שני גורמים מרכזיים: העניים מאוד והעשירים מאוד. אם העניים רק היו מרוויחים יותר והעשירים היו מרוויחים פחות, היה הרבה יותר קל להגיע לשיוויון יחסי ולחלוקת משאבים צודקת יותר. אלא שבמאה השנים האחרונות ראינו שגם כשנוצרת סיטואציה רגעית, כמו מלחמת העולם השנייה, שטורפת את המציאות ומייצרת ישורת של שיוויון יחסי, מהר מאוד הקצוות מתרחקים זה מזה. וכך הגענו למצבנו כיום לפיו 1% של החברה האנושית גורף 95% של ההכנסות.

התוצר העולמי מסתכם בכ- 72 טריליון דולר. בהנחה ש- 10% ממנו נשארים כרווח נקי, הרי שמדובר ב-7 טריליון דולר. כדי למגר את העוני בעולם כולו נדרשים כ 3.5 טריליון דולר. הקרן הפילנתרופית הגדולה בעולם, קרן גייטס, מקציבה מדי שנה כ 3.5 מיליארד דולר למטרה הזו. אם העולם כולו היה משית על עצמו סט ערכים חברתי של הגבלות שכר ותרומה לקהילה, אפשר היה בקלות לעזור לכל הקבוצות המוחלשות, הגרים, היתומים והאלמנות. אבל בהינתן חופש הבחירה, משום מה העשירים בוחרים אחרת. וככל שהעשירים יהיו עשירים יותר ומעטים יותר, כך הכסף המופנה למטרות פילנתרופיות יפחת.

כל עוד מדובר בעסקים פרטיים וכסף פרטי, אין לנו מה להלין אם אנו חפצים בדמוקרטיה וחרות האדם. אבל כשמדובר בכסף ציבורי, יש להשית עליו סט ערכים חברתי לטובת כלל האזרחים. כשמדובר בכסף פילנתרופי, צריך לזכור שיש ממנו מעט מאוד והוא הולך ומצטמצם, לכן יש להפנות אותו ליצירת מנופים כלכליים אלטרנטיביים. לא עבור מטרה זו או אחרת, אלא לשם יצירת מנגנון עסקי רחב ובר קיימא שתפקידו לייצר משאבים לטובת הטיפול בגרים והיתומים.

בינתיים לא הצלחתי לשכנע אף קרן הון סיכון, או קרן חברתית, או משקיעה אכפתית שיש תקוה לתיקון עולם. אבל 470 שותפות ושותפים התגייסו והצביעו בארנק. ובגלל זה יום אחד, כשהחוק יאפשר, וייקבע לחברה שווי, ונחלק משכורות בפערים של פי עשרה ולא במכפיל של מינוס חצי, הם יהיו שותפים בני חורין במיזם.