למה הייתי צריכה להכין לתינוקת בת שנה יום הולדת מטורף ולמה “אימהות משקיעות” מגדירות את הפמיניזם מחדש.

בשלב מסוים, השעה הייתה כבר אחת ועשרים לפנות בוקר. ישבתי בשיכול רגליים באמצע הסלון, מדביקה פונפונים מיניאטוריים לכלבי ים מפלסטיק. בזמן שהדבק התייבש גזרתי דגלים קטנים והדבקתי אותם לשיפודי עץ. ייתכן וזו לא הייתה שעתי היפה ביותר. ייתכן, רק אפשרות תיאורטית שאני זורקת פה לאוויר, שאהוב לבי עבר במסדרון והביט בי בהבעה ששילבה זעזוע וייאוש. ייתכן שהגזמתי. אבל זה היה חזק ממני. נותרו רק עשרים וארבע שעות ליום ההולדת הראשון של בתי הראשונה והיחידה והכל היה צריך להיות מושלם. כבר החלטתי על נושא (קרקס!), החבילות מעלי אקספרס הגיעו כבר לפני שבועיים (פלוס השלמות במקס-סטור) והאמת, אם רק היית עוזר לי להדביק פה את הנצנצים על הפילים, כבר מזמן הייתי באה לישון. לא, אל תסתכל עלי ככה. אני לא משוגעת. לא התחרפנתי. אני רק, אתה יודע. אמא.

אני לא לבד בעניין הזה. תסתכלו מסביבכם. תגלשו בקבוצות כמו אמהות משקיעות או אמהות מבשלות ביחד שם כולנו מחליפות מתכונים וקופונים על אקדח דבק וחותכני נייר של מרתה סטיוארט. תקפצו רגע לחנויות הזולות, לבזארים בדרום העיר או חנויות היצירה לילדים ותראו אותנו שם, בוהות בחדווה אין סופית במחלקת המכחולים. מפנטזות איך אפשר ליצור לילד הפרטי בית הפתעות עם קרטון ביצוע, יד בוטחת ומקדחה של 5 כ”ס. תראו את פריחת החנויות המתמחות לאפייה שמוכרות בצק סוכר במשקלים דמיוניים. עוגה כושית ליום ההולדת? פחח. גילוף של אלזה ואלה או שלא חגגת בכלל.

אז למה אנחנו עושות את זה? למה אימהות צעירות שאוחזות לעיתים קרובות בקריירה תובענית פלוס ילדים מינוס זמן פנוי כפול עייפות תמידית –  מוצאות את עצמן רוקמות כיסוי לחלה לשלושים ילדים בגן? איך חמישים שנה אחרי שאמהותינו הרוחניות הרימו את הגל השני של הפמיניזם, קראו לחברותיהן לנטוש את המטבח ולהניח את כלי התפירה, אנחנו חוזרות לשם בחדווה, רצון ועם אלבום תמונות מרשים לפייסבוק?  

אני יוצרת, משמע אני קיימת

מכירות את הסיפורים האלו על אשת ההייטק הבכירה שגילתה יום אחד שלא מעניין אותה להמציא את הוויז הבא, נטשה אופציות במיליונים, עברה להתגורר בגליל ועכשיו היא מגדלת עגבניות ומאושרת כפי שלא הייתה מימיה? בטח שאתן מכירות. אלו הסיפורים שעושים הכי הרבה טראפיק באתרי התוכן. כולנו מפנטזות יום אחד איך נעזוב את הכל ונלך לעשות משהו עם הידיים. המאה הנוכחית הביאה איתה התקדמות מטאורית באיכות החיים אבל גם יצרה שוק עבודה שדורש לרוב התמודדות עם מקלדת, מסך ו-וידאו קונפרנס. מלאכות שדורשות עבודת יד הפכו לנדירות (המלצה על סנדלר טוב?) או פשוט לא כדאיות כלכלית. ואנחנו, הרוב הדומם שכנראה לא יהפוך למעצבי תכשיטים או חרטי אומן, מה זה משאיר לנו? לא הרבה. חלקנו מדחיקות את התסכול הזה ונזכרות בנוסטלגיה בחוגי המלאכה בילדות ובסבתא שסרגה לנו את הסוודר הראשון. וחלקנו מתעלות את החסך הזה לשעות הפנאי המעטות שקיימות ויוצרות פריטים בעבודת יד שלעולם לא יוכלו להימכר באטסי, אבל מאוד ישמחו את הפעוט הפרטי ויעלו את הסיפוק הפנימי.  

תוצרת אמא, לא צ’יינה

מה שמוביל אותנו לנקודה הבאה. הילדים שלנו חיים בעולם מאד שונה מזה שאנחנו גדלנו בו. הגירויים הם אינסופיים, תינוקות בני חצי שנה מורידים אפליקציות באייפד וכל הצעצועים מפלסטיק מחזיקים מעמד בדיוק שבוע עד שהוא מתייאש ועובר לשחק עם גליל נייר הטואלט ששמרת בצד. עודף השפע שמציף את כל החושים שלנו ניתב את עצמו למגמה שהולכת ומתעצמת בשנים האחרונות ויוצאת נגד ההיפר-קפיטליזם והצרכנות המוגזמת. ישנה בחירה מודעת להתחבר יותר לטבע וקיימות היא כבר לא מילה גסה. מאמצי הטרנד בוחרים לקנות מה שקרוב לבית ואורגני ולא מה שזול יותר ברמי לוי. לשלב את האקולוגי גם בהלך החיים האורבני. זה אומר שקונים פחות (אוקי, משתדלים לקנות פחות) ועושים הרבה יותר בבית. לוחות ההשראה בפינטרסט מתפקעים מרעיונות לצעצועים ורהיטים שאפשר לעשות לבד באחר צהרים פנוי ויד יציבה. רק תקישו DIY ו-KIDS ותגלו איך אפשר ליצור בובות שלג מגרביים, צעצועי חשיבה, ספה (!) , מבוך או בובות ארנב בקלות, כולל מדריך מצולם. נכון, לפעמים אנחנו נתקלות בבעיית הסתגלות קלה, כשהילד מתעקש שהוא רוצה את הצעצוע מ’הפיראט האדום’ ולא את הינשוף המונטסורי שתפרת לו שלושה לילות רצוף. אבל היי, הוא רק צריך להתרגל.

אשמח ללייק ושיתוף, תודה

אז כן, הילדים חשובים לנו ולא נרצה שהם יכרסמו פלסטיק רעיל כשאפשר ללחך את פירות הלבד שתפרנו, אבל אם נסתכל עמוק, באמת עמוק, נבין שאנחנו עושות את זה בעיקר בשביל עצמנו. ואם להיות ספציפית בשביל הלייק והקומנט “מדהים! איך עשית את זה??!”. כשסבתא שלי הייתה אם צעירה בירושלים של שנות החמישים, כל השכנות היו מתקבצות ביחד בחצר הבית, מעבירות אחת בין השנייה את הסיר שהתבשל על הגז ומחכות למחמאות מזו שלידה. היום הפייסבוק והאינסטגרם הם החצר השכונתית שלנו. לעזאזל, לא גזרתי ליצנים קטנים ומיתגתי בקבוקי זכוכית במדבקות כדי שהילדה הקטנה שלי תרגיש שחגגו לה כראוי. היא בת שנה. היא לא תזכור את זה! עשיתי את כל הטרפת הזו בשביל שתוכלו לראות איזה יופי אני יודעת לעשות וכמה אני יצירתית. וכן, הסוכריות האלו בקרוסלה המוזהבת? עבודת יד. לגמרי.

 כי בואו נודה בזה. להיות אמא ואשת קריירה ואשת איש וכל מה שאמהותינו הפמיניסטיות רצו בשבילנו זה אחלה. באמת יש לנו זכות בחירה היום, הטרדות מיניות זה דוחה, יותר אפשרויות מאי פעם ואינשאללה יום אחד גם נרוויח כמו גברים. אבל ביום-יום מישהו מוחא לנו כפיים? מישהו מתרשם מזה שיש ארוחת ערב וכל הילדים עדיין בחיים? לא. ברור שלא. אבל היי, תראו איזה יופי עשיתי מגרעין של אבוקדו ושלושה פסי כותנה. לא מגיע לי לייק? ככה, בקטנה?

מה לובשות אמהות יוצרות?

קרדיגן צ’לסי, שיכסה טישרט מטונפת מצבעי גואש. מכנסי פרינסטון אפורים, כי את כבר יושבת על הרצפה, שיהיה לך נוח. חולצת צ’לסי בהדפס גיאומטרי – את תצטרכי לקפל את השרוולים בשלב מסוים, תאמיני לנו.