המוצר הטקסטילי המובהק שסימל את ישראל יותר מכל הוא כובעו של שרוליק. אז איך אותם סנטימטרים אפרוריים של בד התפורים במשולשים שווי שוקיים, התחלפו בשמלות נשף ושמלות כלה נוצצות? צפרא פרלמוטר

שמלה לאירוע, פטרה נמבוקה מתייצבת מול המצלמות. צילום: רד פיצ’רז.
המוצר הטקסטילי המובהק שסימל את ישראל יותר מכל הוא כובעו של שרוליק. כובע טמבל שמהותו עמוקה ורחבה בהרבה מאותם סנטימטרים אפרוריים של בד התפורים במשולשים שווי שוקיים. הכל היה גלום בו. סמל לעבודת כפיים, טיולים בנופי הארץ המתחדשת ונעורים משוחררים. פריט אופנה ייחודי, בועט, שיחד עם המכנסיים הקצרים חשופי הכיס ומקופלי האמרה והסנדלים הת’נכיים, היווה שנים סמל ללבוש ישראלי טיפוסי. שנים שבהם ניגנו נולים בקרית גת ומכונות זימרו בתל אביב.
מאז הוחלף כובע הטמבל בלהיטי אופנה לרגע וענף הטקסטיל כולו השתנה בעקבות הגלובאליזציה. בלי ששמנו לב, הפכו שמלות לחתונות ואירועים לחזית העיצוב הישראלי. בתי הספר והמכללות מכשירים מאות מעצבי אופנה וטקסטיל שנה אחר שנה, רק כדי שאלו יווכחו לדעת שהתעשייה מזמן עברה לפעום במקום אחר. הכאוס האופנתי חובק העולם שמגיע מסין, בנגלדש, טורקיה או הודו הוליד נחשול גואה של בגדים השוטפים את השוק ובמפתיע, מייצרים גם אי של יציבות צרכנית. שמלות. ליתר דיוק שמלות ערב.
שמלות בעיצוב אישי הפכו לתחנת חובה בדרך לכל אירוע כי איך אפשר לאהוב לנצח בלי טקס שעלותו 100 אלף שקלים כולל שמלה ב 20? לצד תרבות האופנה הזולה והמהירה, צמחה פה פרא תרבות הרהב לפיה המעמד מחייב. מכיוון שהתרגלנו לקנות ולהחליף בגדים ללא הרף, ברור שכל ארוע, זוטר או חשוב, מחייב החלפת שמלה פעמיים לפחות בערב יחיד. שמלות הערב ושמלות הכלה, חרגו מזמן מהמטרה המסוימת בשמה נולדו. אלה השמלות שהפכו למוצר היחיד כמעט שמאפשר דיאלוג בין המעצב ללקוח. זה המקום היחיד שבו הלובשת רשאית להביע את דעתה ולהצהיר על טעמה ולהיות חלק מהיצירה. לראות את חלומה מתגשם, קורם חוטים ומשי. והמעצב? גם עבורו כל לקוחה היא פסגה קטנה.
ברשתות האופנה יש מעט ביקוש לעבודה וגם לו היה עובד באחת מהן, לא היה לו שום קשר ישיר עם לקוחותיו. עיצוביו היו צריכים לשרת את הרשת, את ההסטוריה והאג’נדה שלה. אבל בתחום שמלות הכלה והאירועים? הו, כאן מדובר במסע בדמיון מודרך. הלקוחה עוצמת עיניה, והנה היא מאופרת למשעי, מחוטבת וגבוהה, זוהרת בתלתליה העשויים או שערה האסוף בפרחים, צווארה גולש אל המיפתח הלוהט, והשמלה? היא החוט המקשר, היא דרך הלבנים השנהביות, העדינות, שמרצפות את דרכה אל האושר הנצחי. ובעיניים מזוגגות מתנהל דיאלוג השרעפים בין הלקוחה למעצב, והתוצאה היא מין שילוב בין טעמים, חשקים ופנטזיות של שניהם.
אם כולן חולמות להיות נסיכות ומחכות ליום המרגש בחייהן, למה לחכות כל כך הרבה שנים? מבלי משים צמחה לה תרבות מסיבות הפרום המועתקת והמופרכת שראינו בסרטים האמריקאים, ובנותינו עולצות אלי שמלת ערב נפוחה או חשופה, מי יותר מי פחות. מי בדיוק צריך את זה? ואיך זה קשור לתרבות חיינו או לחינוך שלנו? מה זה חשוב? העיקר שפאן. והמעצבים? אלו שלמדו 4 שנים את רזי המקצוע ושקדו על תמהיל מוצרים. אלו שנרדמו בשיעורי תמחיר וייצור כי חשוב היה שיבינו איך עובדת התעשיה, ואלו שחלמו על יצירת מותג עם אמירה ובשורה שיש בה שינוי, כל אלו מתפכחים אל המציאות שבה אין עבודה ופסגת העיצוב טמונה בתפירה אישית: שמלה לכלה ההזויה, שמלת ערב לאם הנפעמת ושמלות נשף דה לה שמעטא לנסיכות בפוטנציה.
רק איך, איך נשאבו פנימה לסיפור הזה גם הבנים? נערים תמימים שמוציאים הון תועפות על בגדי נרדים שלא ילבשו לעולם? הרי הפעם הבאה בה הם יפגשו את קוד הלבוש הזה תהיה בעוד הרבה שנים והרבה קילוגרמים או כשיגלו את עצמם ויבחרו בשמלת הנשף המיותמת מהארון של החברה שלהם, זו שנקנתה לערב אחד מיותר.
ומי שלא ראתה את חתיכי עמק יזרעאל (שברגיל מתהדרים בגופיות-מבליטות-קוביות, דגמ”ח קצר וסנדלי שורש) מוציאים מהבוידם את חליפת החתונות של אבא שלהם, או טוקסדו ממחסן התחפושות של הקיבוץ, כדי לדפוק הופעה ב”ערב הוליווד” – לא ראתה שעטנעז מימיה…
אבל –
בכל זאת הם מקסימים וחתיכים כי גם תמימות שווה משהו בימינו.